אנחנו עם שמתעדכן והולך לא פעם אחרי "המילה האחרונה" ואחרי מה שאופנתי. בתקופה האחרונה, תפסנו תאוצה בתחום הכתיבה והפכנו דעתניים יותר על הכתב. כשאני אומרת "אנחנו", אני, כמובן, כוללת את עצמי, נמנית עם קהילת הבלוגרים של "מה וזה", כותבת את חוויותיי ודעותיי באופן קבוע.
אנחנו כותבים על הכל, אוכל, פוליטיקה, יחסים שבינו לבינה, הגירה, כלכלה, תלונות, מענות ומה לא?! יש משהו מזמין יותר בלהביע את דעתך בכתב מאשר בעל-פה? הפידבק שתקבל מהקוראים, בין אם מסכימים אתך ובין אם לאו, הוא, לעיתים, נוח יותר לקבלה מאשר ביקורת פנים אל פנים, בו בזמן שאמרת את שלך.
אני יכולה להעיד על עצמי שאני כותבת לא מעט זמן, על כל מה שעולה על רוחי, תובנות, דעות, מחשבות, לבטים, אך רק לאחרונה, החלטתי לפרסם ולהוציא החוצה את כתבי המגירה שלי, איני יודעת האם ההחלטה נבעה מן הצורך שלי לקבל פידבק על כתיבתי, דעה בעד או נגד על מחשבותיי ותפיסתי, האם היה זה הרצון שיכירו אותי והיכולת לקבל במה, או שמא זו האופנה שנוקשת גם על דלתי? יתכן והשילוב של כל אלה, בעבע היום, בשונה מהעבר. הפכנו להיות הוגי דעות, מגמה שצמחה ועודנה צומחת בזמן האחרון, הולכת וגוברת וכובשת כל מקום, אם בעיתונים, בבלוגים אישיים, ברשתות החברתיות, הרי זה כל כך "IN" לכתוב בלוג ומאוד פופולרי לכתוב טור קבוע ומי לא רוצה להיות חלק ממשהו שמדברים עליו והופך להיות חלק משמעותי בעולמינו.
מתוך: וויקיפדיה.
אני מוכרחה להיות כנה ולומר שמפריע לי שהפכנו, אני ועוד רבים אחרים, להיות יותר "עם הספר" מ"עם המעשה", כל בוקר אחרי החדשות, אני קוראת את מוספי הדעות והתחושה היא שאנחנו בוחרים יותר ויותר לכתוב על זה, על מה שמפריע, על מה שצורם, על מה שכואב ופחות עושים משהו בנידון.
אין ספק שמגמת הכתיבה הפכה אותנו לאטרקטיביים יותר, כי לכתוב זה יותר סקסי ומעניין מאשר להרים כמה טלפונים, להתכנס, לעורר מהומה, אך בעיני רוחי, יותר ממגניבים הפכנו למיואשים וותרנים.
דוגמא אחת שתופסת את ראשי כבר זמן מה, היא הבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו לא מכבר, האחוז הנמוך של כמות הבוחרים שהחליטו שהם עושים מעשה שישפיע לחמש השנים הבאות בעיר בה הם גרים הוא ביחס הפוך לכמות הכתבות, הטורים והבלוגים בנושא. זכורה לי כתבה שטח אחת ששודרה באחת מתכניות החדשות בטלוויזיה, תכנית ששודרה למחרת יום הבחירות ובה כתב שטח ראיין עוברי אורח ביום הבחירות שהשאלה שעמדה על הפרק היא 'האם הלכת להצביע ולהשפיע'?, מיותר לציין מה הייתה תשובת רוב המרואיינים וחלקם אף לא הביעו תחושה קלה של אי נעימות או אי נוחות בנושא.
סופה של הכתבה הייתה מאכזבת לא פחות מהכתבה עצמה, כאשר מגיש החדשות שאל את כתב השטח "מה אתך"?, תשובתו של הכתב הייתה שהשנה לא הספיק לבחור והוא מקווה שבבחירות הבאות יעשה זאת. אני זוכרת שהתחושה הראשונה שהתעוררה בי אחרי הכתבה, הייתה תחושת אכזבה עמוקה ואחריה הצטרפה תחושה של אבסורד ענקי, חשבתי לעצמי, כיצד כתב שטח שנושא הכתבה שלו הוא הירידה באחוז המצביעים, נמנה ביחד איתם?!
הרגשתי שיש ברבים מאתנו רצון גדול להשפיע ולשנות, אך הוא אינו עומד בקנה אחד עם הבחירות שלנו רק לתקשר את הרצון הזה, אך לא באמת לקחת אותו צעד קדימה.
הרגשתי לא בנוח שגם אני בוחרת יותר לכתוב ופחות לעשות והחלטתי שאני מנסה לקחת יותר יוזמה ומנסה להשפיע בחוג האנשים הקרובים אליי, משפחה וחברים וזה מעשה שכל אחד מאתנו יכול לעשות, להתחיל במעגל קטן ולאט לאט לגדול ולהשפיע בכל נושא שנבחר.
ניתן לשלב בין כתיבה על זה ובין נקיטת מעשה לשינוי.
אני לא אחדל לכתוב, אבל אוסיף נדבך ורובד משמעותיים יותר.
מתוך: וויקפידיה.
//אלינור נגבי