ספוילר: קראתי את הפוסט אחרי שסיימתי לכתוב אותו, ויש מצב שהוא מיותר נכון שמטאל בשבילי הוא לא רק ז'אנר מוזיקלי אלא ממש דרך חיים, אבל אין לי רצון לשכנע אף אחד ביתרונות של אורח החיים הזה. מטאל הוא לא צמחונות או הפסקת עישון ואני גם ככה שונא להטיף. כאילו, מה כבר אפשר להטיף פה? "תלבשו יותר שחור?" "תקשיבו לפנתרה פעמיים ביום אחרי האוכל"? או כמו הדוסים ליד הסנטר -"יהודי יקר, עשית כבר הד באנגינג היום?". נראה שכל מה שאני אכתוב פה יפול לאחת משתי קטגוריות:
1. לשכנע את המשוכנעים – אלה שבעת קריאת שורות אלה כבר לובשים ג'ינס קרוע וטישרט של להקה.
2. להרתיע את הנרתעים – אלה שארקייד פייר מספקים להם את מנת הגיטרות היומית+ אלה שמסתכלים על הילדים עם השיער הירוק והפירסינג בדיזנגוף סנטר ומרגישים בחילה/גועל/חשש קל לחייהם.
מטאל זו משפחה ומשפחה לא בוחרים.
הדרך הקלה לצאת מזה היא לומר שכמטאליסט אני לא חייב לאף אחד הסבר ובטח לא פוסט שלם. אבל אני מטאליסט ואנחנו קשוחים ולא מפחדים מללכת בדרך הקשה. אז לחבר'ה מסעיף 2, תחזיקו קצר את הדעות הקדומות שלכם לפני שהן מתנפלות עלי.
אני זהר ואני מטאליסט (כפיים, חיבוק, כולנו אוהבים אותך זהר. גם אני מת עלי, תודה). אין לזה שום קשר לטקסים שטניים (אין באמת כאלה במטאל), או למטאליסטיות קלות דעת והשגה (אוקיי, כאלה יש במטאל, אבל זה לא קשור!).
האמת? זה לא קשור לגיטרות, דיסטורשן או ווליום האזנה מקובל שביום טוב יכול להיות חזק יותר מהמראה של מעבורת חלל. זה לא קשור לחיבה האישית שלי לנגינה וירטואוזית. וירטואוזים יש גם בג'ז ובקלאסי. זה כן קשור לזהות, כאב וכעס.
תסתכלו שוב על הילד עם הפירסינג והשיער הירוק. הוא שונה. הוא מנודה. הוא יודע את זה. הוא חטף מכות היום בבית ספר. גם אתמול. הוא מרגיש שאף אחד לא מבין אותו, שההורים שלו מאוכזבים ממנו, שהוא לא שייך בשום מקום בעולם. הוא כל כך בודד שבא לו לצעוק אבל הוא יודע שאף אחד לא ישמע.
בתמונה – סולן שלא רק צורח.
מטאל הוא האח הגדול של הילד הזה. מטאל מחבר אותו עם ילדים אחרים כמוהו, בין אם זה קורה פעם בחצי שנה בסנטר או כל יום בפייסבוק. מטאל אולי לא יכסח לבריונים מבית הספר את הצורה, אבל הוא בהחלט ירים לילד הזה את הראש ויגרום לו להפסיק להתבייש. הוא הגורם לשינוי התפיסה בין "אני פריק, כולם מציקים לי ואף אחד לא מבין אותי", לבין "אני פריק וגאה בזה. השיער שלי ירוק, השפתיים שלי מנוקבות ואני פאקינג יפהפיה. לכו להזדיין."
"מטאל הוא התשובה לאנשים ששכחו לחבק אותם"-אלי זולטא מתוך כתבה ב"רעש מקומי". "מטאל נשמע כמו אנשים שיודעים לנגן אבל משהו מאוד רע קרה להם בחיים"-שי חן, אגדת ג'ז מקומית והמורה שלי לגיטרה בשנה ב' ברימון.
כן ולא, חברים. אותי לא שכחו לחבק בילדות, זה בטוח. אבל יש אנשים שפשוט נולדו עם מכתש בלב. אין בעולם מספיק חיבוקים כדי למלא אותו, אבל יש דרך להרגיע אותו.כששמעתי את מגהדת' שרים על מלחמות קדושות ידעתי שאלה המלחמות שלי. כשג'יימס הטפילד הבטיח לחפש ולהשמיד ידעתי שאני בטוח- מטאליקה יגנו עלי. בשביל רוב האנשים להקות מטאל הן סתם חבורה של עלק מוזיקאים עם זמר צורח. בשביל כמה אנשים הלהקות האלה והמוזיקה הזאת היא בית, משפחה ונחמה לנשמה שכואבת ואף אחד לא יודע למה.
// זהר רץ