מצב דכאוני ומוסיקה לא תמיד מסתדרים. אבל לעיתים קיימת אינטרקציה שמייצרת דברים מופלאים. במקרה של גבריאל בלחסן, השילוב היחיד במינו בין עוצמה לרגישות שלא תיאמן יצרו אמן כנה שהמוזיקה שלו גורמת לטלטלה מסעירה ומתישה בין אקספרסיביות וכוח לפיוט של משורר. הנפש שלו הייתה מיוסרת והגיטרה שלו דיממה אמת מזוהמת שלא נתנה לו מעולם מנוח. נדמה לי כי מי שכל כך אומלל לא מסוגל להיות בחברת אנשים רגילים. מחשש כי ידביק את האנשים השמחים, מחשש שיזהם אותם עם האמת שלו, מחשש שישרוף אותם עם המילים שלו.
להאזין לגבריאל זה להאזין לנהר שוצף של מחשבות וחזיונות, לכאוס, לאדם המבקש חסד, לאדם הזועק לכוח שישוב אליו כאילו היה בן אנוש. כאשר מפסיקים לעקוב אחר המילים שפורצות מזרם התודעה, נותר רק להתמקד בזעקות השבר שכולן תיעוב, סלידה, מיאוס, אשר נישאות על אגרסיית רוק, כאילו גבריאל עצמו כרת ברית עם השטן בעולם שאין שבריר אור בקצה המנהרה. קול רוטט, נשבר-כואב שר ומאבד את עצמו, תחושת הנכאים הופכת לוידוי קשה על התפוררות הגוף ותסכול שמוביל לטון זעקתי אובדני.
(צילום: עמוד הפייסבוק של גבריאל בלחסן)
המלודרמה הסוריאליסטית של גבריאל באה לידי ביטוי כמעט בכל שיר שלו, כמעט כל שיר הוא סף איבוד עצמי לדעת ואנו נשארים תוהים, מה חודר? מה חונק את גבריאל? מהיכן מגיע הכאב העמום שמרסק לו את החזה? שיושב על זרימת מחשבותיו? שנכנס לנבכי נפשו? ולאט לאט מתעורר בנו הצורך האובססיבי לנסות להבין את דכאונותיו. בשירים דוגמת "סדום" הוא מצליח לקחת אותנו ממש לתוככי המחלקה הפסיכיאטרית, אל חדרי המשוגעים, אל המרשם הפסיכיאטרי, אל האוננות, אל הפסגה והביוב. יש רגעים של נסיונות ריכוך, אפשר להרגיש אותם באיזו אנחת רווחה מחויכת מתוך היאוש והכאב שלו או בלחישה של תפילה אופטימית המייחלת לשפיות, לרגעים של אושר ולרגעים של שקט.
הציפיות האסתטיות של מי שמחפשים במוסיקה שירים עגולים, פזמונים קליטים, עונג אסקפיסטי, רומנטי, בידורי, אינן רלוונטיות. היצירה של גבריאל קיימת באמת שלה. העובדה שהוא רצה לשתף את המאזין במסע תלאותיו הנפשיים, יסוריו הפיסכוטיים, הפכו אותו לאמן שניסה לשרוד, לאמן שחפר עמוק בתוך עצמו כדי להעביר את חוויותיו הקשות בתיאטרון מוסיקלי אולטימטיבי.
"עתיד", אלבום הסולו הרביעי של גבריאל, מכיל תשעה גושי טקסט תיעודיים שמשקפים בבהירות את תהומות הריקבון האנושי ולא חוסכים מהמאזין את ההשתכשכות בקרקעית. נדמה לי כי אחרי האזנה לתשעת הקטעים הללו המאזין זקוק לרגיעה ואולי אפילו לכדור הרגעה.
בשיר "דשא", מבין כל השירים באלבום, מחלחל לו טון של חמלה וקול יגונו של גבריאל שר געגועים לילדות, מעין חלום של ערגה, געגוע לימים שלעלים היה ריח. השירה מתרגמת רגשות בנימה מלנכולית נרגשת שעולה ומטפסת לשיא הרגש, כאשר הגיטרה החשמלית ממשיכה את טון תחושתו בצליל בלוזי יפה.
המאבק המייסר שלו נמשך לנצח וחרושת השמועות הניחה כי הוא עצמו שם קץ לסבלו והעניק לנפשו הרצוצה מעט מנוחה. אך מסתבר כי היה זה דום לב שסיים את חייו, ואולי, אחרי 37 שנים של חיים, הלב שלו קרס מצער…
(צילום: עמוד הפייסבוק של גבריאל בלחסן)
נשארה רק מילה אחת – תודה.
תודה על שפתחת את כל הדלתות והשערים בפני כל מי שחשקה נפשו להיכנס פנימה, אל תוך תוכו של גבריאל, אל תוך תוכה של המחלה וההתמודדות עד אין-קץ, אל פיתולי הדרך הארוכה, אותה עברת כאדם וכאמן.
תודה.
// נורית בלו