לפני מספר ימים יצאתי לבר תל אביבי ובחורה מהממת ביופייה ניגשה אליי ושאלה בחן –
"תגיד רגע, היה כבר טודו בום??". עניתי בחיוב, היא התאכזבה קשות ועזבה את המקום בסערה.
חבל, דקה הייתי מביא את המחולל זמן מקפיץ אותנו 20 דקות אחורה והיינו רוקדים כמו בפאבלות (יש לי נטייה קלה להגזים עם בדיחות הארי פוטר).
בעקבות התקרית החלטתי לנתח את שיר החייזרים החדש של סטטיק ובן אל –
**פאוזה, חיוך מאולץ, כתוביות בצבעי מצעד הגאווה ובגודל של האותיות הכי גדולות בבדיקת ראייה, תנועות מוגזמות עם הידיים של ילד מפגר, תמונה של חייזר, בדיחה של לאה לב שהיא שכבה עם חייזר והיה לו קטן, נרקיסיזם נרקיסיזם נרקיסיזם**
אה חח סליחה, זה לא סרטון של הישראליות.
"אוי תל אביב כמה הכל יפה לך"
תשמע בן-אל, אני שרוף על תל אביב, אבל בוא לא נגזים אחי… לעיר יש כמה צדדים פחות יפים –
אם בכביש החוף 'רוח בשיער שוטפת ת'נוף', אז באיילון בשעות העומס זה לרוב- האוויר עומד מלכת, המזגן מקרטע, חבר'ה מאחורה מצפצפים בלי סוף ואפילו הבחורה מהוייז דופקת לך כזה – "בעוד 200 מטרים- תוריד אותי כפרה חייבת לעבור למושב לראות קצת כיכרות שטחים פתוחים פסטורליים גמרת אותי!"
"לא סתם אומרים יין ישמח לבב אנוש"
קודם כל זה משפט ארוך מידי והתחברו לך קצת המילים כמו בשיר 'דיינו' בהגדה של פסח –
"אילו שקע צרינו בתוכו, ולאסיפקצרכנובמדברארבעיםשנה דיינווווו"
*מתעלף*
בתור גבר, לצאת בתל אביב אכן משמח מאוד אך גם 'מרוקן כיס אנוש' או 'מעציב חשבון בנק'.
יקר, בקיצור. כשידידה שלי, קסם, נכנסת לפאב, ישר צ'ייסר מעופף עם כנפיים קטנות יורד אליה באיטיות מן השמיים, סניץ' של טקילה עם פלח לימון שמנהל המקום זה עתה קטף.
אם אני מקבל צ'ייסר, זה כי הייתי במקרה ליד חבורת בנות והברמן הניח שאני איתן או שמזגו בטעות אחד יותר מדי. אני לוקח קשה את המשימה של הרמת הצ'ייסר וממש אחרי נקודת האל-חזור, חבר שלי צועק לי "בעיניים אחי, בעיניים!" ואני מתבייש להגיד לו שמבחינתי האקט שקול מינימום לירפ"א א' מיונים לקורס טייס ואני מסתכל לו בעיניים, מרביץ את הצ'ייסר, מחטיא את הפה ופוגע בלחי, כורע על הרצפה, ממרר בבכי, מביט לשמיים וצועק "Nooooooo"!
"היום חוגגים כמו באמצע הפאבלה"
באחת המסיבות בריו דה ז'אנרו, הכרתי בחורה שהפילה אותי מהרגליים. קבענו להיפגש למחרת, היא הזמינה אותי אליה הביתה ונתנה לי את שם התחנה ב-subway שבה עליי לרדת. כשעליתי לרכבת הבנתי שמדובר בתחנה הרחוקה ביותר.
במשך שעה וחצי של נסיעה התיירים שגדשו את הקרונות התחלפו אט-אט באנשים שגרמו לאוכלוסיית דרום תל אביב להידמות בעיניי לחוג לתקשורת בבן-תחומי, לוטשים בי מבטים כמו החרדים בבחורה הערומה בכותל.
כשנפגשנו בתחנה היא אמרה לי לא לדבר אנגלית כדי שלא ידעו שאני תייר ובאמת שלא היה בברזיל יותר תייר ממני – כולי עם כובע של "I love brazil", נעלי הרים, שלושה צמידים על כל מפרק ושיזוף שהקנה לי מראה של anger מהסרט 'הכל בראש'.
המשך הסיפור זה כבר נושא לפוסט אחר, אבל צחוק בצד – היציאה מהתחנה נראתה כמו חלום בלהות. מעולם לא הרגשתי כל כך מאוים, גם לא באמצע קאסבה של איזה כפר מפוקפק באיו"ש.
אז סטטאטבוי ובנאלוש, אם תגיעו לפאבלות עם התלבושות המנצנצות ותשירו "הכל בסדר טודו בום" בצהלות וריקודים כנראה תגמרו אזוקים בתוך איזה בגאז' אה?
אבל אם זה קורה תנסו אלוהמורה, זה כישוף בסיסי לפתיחת מנעולים, דלתות וכאלה.
// תם חודורוב