ויקרא ז', א'- ט"ו, ל"ג
פרשות תזריע – מצורע עוסקות בשמירה על בריאות הציבור. הכהנים מגנים על הקהילה בכך שהם מאבחנים ומבודדים אנשים או חפצים הנושאים מחלות מידבקות, ובמידת האפשר משיבים אותם לחברה לאחר תום הסכנה. מפתיע הוא שגם מפרישי זרע ונשים שלאחר לידה או בתקופת הווסת נתפשים כסכנה תברואתית ועל כן מוצאים ומוצאות מן הכלל.
ראשי הפרקים: הפרשה כולה מכילה תיאורים של הכהנים המאבחנים נגעים מסוגים שונים ודרכי הטיפול בהם – בידוד הנשאים ובחינה חוזרת של המצב, הוצאה מן החברה ואף טיהור המחלימים והשבתם לחברה. הכהנים אינם רק משרתים בקודש, אלא ממלאים את מקום שומרי בריאותו של צאן מרעיתם. אך לא רק מחלות מאיימות על בריאות הציבור, אלא גם הפרשות טבעיות.
הופתעתי לקרוא ששפיכת זרע שלא במתכוון ושלא במהלך קיום יחסי מין מכניסה את הגבר לקטגוריית הטמאים הזמניים:
"וְאִישׁ, כִּי-תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת-זָרַע–וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-בֶּגֶד וְכָל-עוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת-זָרַע–וְכֻבַּס בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב." (ויקרא ט"ו, ט"ז- י"ז)
כלומר, אדם השופך זרע שלא במתכוון, או במילים אחרות – קרי לילה או שלא לילה, טמא למשך היום כולו עד בוא הערב. סך הכל טומאה די קלה.
לעומתו, לנשים הטומאה ארוכה יותר ודורשת טיפול רב יותר.
הפרשה נפתחת באישה יולדת:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר–וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה; בְּכָל-קֹדֶשׁ לֹא-תִגָּע, וְאֶל-הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד-מְלֹאת, יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם-נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ; וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּשֵׁב עַל-דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת–אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ, דֵּי שֶׂה–וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה." (ויקרא י"ב, א'-ח').
אישה יולדת הופכת לטמאה מיד. כמובן שלידת תינוקת מטמאת יותר מלידת תינוק – התינוק מטמא את האישה לשבוע ימים בלבד, בעוד התינוקת מטמאת אותה לשבועיים. על מנת לצאת מטומאה זו, על האישה להקריב קרבן, שגם האפשרות הזולה היא אינה דבר של מה בכך, וזאת מעבר למאמץ ההגעה לאוהל מועד והתהליך כולו.
טומאה נוספת שהיא חלקת הנשים בלבד היא טומאת הווסת:
"וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ–שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ, יִטְמָא; וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו, יִטְמָא. וְכָל-הַנֹּגֵעַ, בְּמִשְׁכָּבָהּ–יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּגֵעַ–בְּכָל-כְּלִי, אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו: יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא, אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו–בְּנָגְעוֹ-בוֹ: יִטְמָא, עַד-הָעָרֶב. וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ, וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו–וְטָמֵא, שִׁבְעַת יָמִים; וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו, יִטְמָא." (ויקרא ט"ו, י"ט- כ"ד)
אישה בזמן הווסת היא אישה טמאה ומטמאת. אסור להתקרב אליה, אסור לגעת בה ואסור לגעת בחפצים שהיא משתמשת בהם. נורא ואיום המחזור הזה.
אם כך, בעוד גבר בריא טמא אך ורק אם היא שופך שלא במתכוון ולמשך מספר שעות, האישה טמאה בכל פעם שהיא עוברת תהליך שקשור בהבאת ילדים לעולם – הווסת והלידה. פרשות תזריע – מצורע אומרות לנו שהנשים היולדות אותנו, או רק חיות ועוברות בכל חודש את הווסת, הן אסורות, טמאות, מלוכלכות ומלכלכות. אגב, ברור שגברים כתבו את החוקים האלה.
והיום מה? האם קל לגברים לדבר על לידה? על דימום הווסת? האם החברה שלנו מתירה לנשים בה (שהן הרוב) לשוחח בחופשיות על תהליכים גופניים רגילים אלה?
אמנם התקדמנו מתקופת המקרא, והנשים כבר אינן טמאות פעם בחודש לשבוע ימים, אבל החברה הגברית שלנו עדיין מבקשת מהן להצניע את גופן ברגעים אלה, רגעים שכל מטרתם היא – חיים.
// ניב סוניס
הפוסט פרשות תזריע – הגוף הנשי מסוכן לבריאות הציבור הופיע ראשון במה וזה