בחודש אוגוסט האחרון פורסמה ידיעה קטנה שג'רי סיינפלד במו"מ להופעה בארץ. מאותו רגע הייתי בטוח בשני דברים. האחד, אין מצב שאני מפספס את ההופעה. השני, אני הולך לראיין אותו. הקלות המהירה שבה רעיון מתפתח אצלי לכדי חלום היא מדהימה. זה מעסיק אותי ואני מתמלא בדמיונות של סצנות בעלות תיאורים מדויקים.
רעיונות עפו בראש וחלומות החלו לקבל אופטימיות זהירה. אולי נעשה ראיון סטייל תוכנית הרשת שלו "Comedians in Cars Getting Coffee", נוסעים בסוסיתא יחדיו ועוצרים לקפה בחולון. או שמא יסכים להתארח בתוכנית לילה זולה שאפיק ואנחה. ומי יודע אולי חסר לו מופע חימום.
אז החלטתי לנסות ולשלוח לו הודעה. העברתי מכתב להפקה שסירבה לשתף פעולה. אולי אם עוזי חיטמן עליו השלום עדיין היה איתנו, הם היו מסכימים. עשיתי חיפוש בגוגל אך לא נמצאה אפילו פיסת שטרודל כדי לשלוח מייל. בלית ברירה פניתי לאופציית התקשורת היחידה שקיימת היום – הפייסבוק, ושלחתי לג'רי הודעה.
הייתי בטוח שאקבל תשובה. אפילו אם זה "לא" מנומס כזה, למרות שזו כלל לא הייתה אופציה מבחינתי. כי מרוב דמיונות של איך זה הולך להיראות, תחקיר מעמיק ביוטיוב עליו ואף כתיבת שאלות מקוריות ומצחיקות, הייתי מוכן לשים את כל כספי שהוא ישיב בחיוב. אחרי חודשיים ללא מענה שלחתי לו עוד הודעה "So I'll take that as a No?" ואז כבר הפנמתי שזה לא יקרה.
קשה להסביר למה הייתי כ"כ אובססיבי, אחרי הכול אני לא בעד תופעת הסגידה למפורסמים. אני באמת חושב שאנחנו דומים ויכולנו להיות חברים טובים שצוחקים יחד הרבה, אבל זה כנראה מה שאומר כל מעריץ אובססיבי בדיון על צו ההרחקה.
אז לפחות אחד משני הדברים שהייתי בטוח בהם התממש, והלכתי להופעה. סיינפלד עמד בכל הציפיות שלי וצחקתי בקול רם כמו כולם. האדם שנושק למיליארד דולר מעיד על עצמו שיכול לעשות כל מה שאי פעם ירצה, אבל משעמם לו. לכן הוא חוזר למקורות, ועולה על הבמה להופיע אפילו במועדונים קטנים בארה"ב מול 20 איש כדי לבדוק חומרים, כי זה הדבר שהוא הכי אוהב. מעטים האנשים בעלי הפריבילגיה הזו בחיים.
כשרואים אותו מופיע, חושבים עליו כמישהו שהצליח בחייו. מנגד, המחשבה על אדם אנונימי בעל "עבודה יומית", שעושה לביתו, היא שהצליח הרבה פחות. אבל האם זו מחשבה נכונה? האם רק מי שעשה דברים גדולים והתפרסם ברמה גבוהה יכול להגיע בנחת לשיבה טובה, לדעת שהצליח בחייו ויזכרו אותו להרבה שנים? אפילו בתנ"ך ישנן הדמויות המרכזיות שכולם זוכרים, אך בוודאי גם היה אדם שלא מוזכר בשמו אלא נכלל ב"בני ישראל" ונהרג באחת המלחמות, או פשוט היה רועה צאן. אז חייו היו לשווא כי אנו לא זוכרים אותו היום?
בעקבות סיינפלד ואחרים, החזקתי שנים בדעה שעליי להשאיר חותם ולהצליח בגדול כדי שלא אשכח בהיסטוריה. היום אני כבר חושב אחרת. כלומר זה יכול להיות נחמד, אבל זה לא אומר שאם לא אצליח אז נכשלתי.
הסוד הוא בתיקונים. כל עוד הצליח האדם לתקן בחייו משהו בעצמו, ועזר לאדם אחר או לחברה, זו הצלחה שמגיעה עד לשמיים (יהיו שיגידו תרתי משמע). אדם כזה מתמלא באור וסיפוק שיספיק לו לשנים ואף לנצח נצחים. ואולי ההוא מהתנ"ך שאף אחד לא מכיר, עשה זאת בדיוק ועזר בפעולותיו לעם שלם.
מחשבה זו מביאה לאמונה שאומנם אנחנו, "האנונימיים והרגילים", נשכחים בזיכרון ההיסטורי של ההמונים, אבל במעשינו אנו יכולים להשפיע על האומה הישראלית לדורות, ובכך בוודאי השארנו חותם בחיינו.
// ניסן חנניה
הפוסט כך (כמעט) ראיינתי את ג'רי סיינפלד הופיע ראשון במה וזה