בראשית ברא אלוהים את בריסל. שם, מסתבר, הוא גר. את האדם הוא ברא רק משעמום, כי אלוהים, איך לאמר.. סדיסט. הוא אוהב להתעלל ולאמלל אנשים. על העולם הוא שולט דרך מחשב בסטודיו שלו, אליו אסור לאף אחד להכנס. באותה דירה גרה גם אשתו הכנועה ואיאה (Ea), ביתו בת העשר. אחיה, JC (או בשמו היותר מוכר – "ישו") ברח לפני שנים מהבית ויצר דת חדשה. כעת, איאה מחליטה ללכת בעקבות אחיה, לברוח גם היא ולהקים דת משלה.
לפני בריחתה, שולחת איאה לכל האנשים על כדור הארץ שעון ספירה לאחור אל תאריך מותם, מה שגורם לבלאגן לא קטן בעולם, ולאנשים רבים לשנות את סגנון חייהם. בנוסף, החליטה איאה ללכת בדרך אחיה ולהשיג שליחים. שישה במספר. לשם החיפוש היא נעזרת בהומלס שפגשה בדרכה, ולו היא גם נותנת לתעד את מה שקורה ובכך לכתוב את "הברית החדשה לגמרי".
עלילה פנטסטית, פרועה, משעשעת, צבעונית ועשירה זו הגיעה ממוחו הפורה והפרוע של ז'אקו ואן דורמיל. הסרט, שבצרפתית נקרא "הברית החדשה לגמרי", תורגם לעברית לשם "קומדיה אלוהית" ונכון להיום הוא אחד מתשעת המועמדים לאוסקר הקרוב בקטגוריית "הסרט הזר" (את המועמדים הסופיים יפרסמו ב-14 בינואר).
דורמיל הוא במאי בלגי שהביא לעולם גם את הסרט האהוב עלי, "מר אף-אחד". בדומה ל"מר אף-אחד", גם בסרט הזה אנו שומעים רבות וחווים את העולם דרך נקודת המבט התמימה של גיבורת הסרט, שמעט הזכיר את נקודת המבט התמימה של "אמלי", אך להבדיל מ"מר אף-אחד", "קומדיה אלוהית" מתעסק גם בסקס (עד לרמת דמות של חולה מין ובזואופיליה) ובדת (או חוסר דת).
משותף גם כן בין שני הסרטים הוא הצילום המרהיב של [כריסטוף ביוקרן] (מניח שאייתתי את שמו לא נכון). שנים לאחר צפיה בסרט, הזכרון שלנו, הצופים, מאותו סרט, דומה לזכרון של חלום – פרגמטים של שוטים ומאורעות מיניאטוריות. אולי זה עובד יותר עלי כקולנוען, אבל שוטים מיוחדים כמו שטפטף הצלם המוכשר אל הסרט, בוודאות יישארו.
לאוהבי דורמיל מצפים גם כמה מחוות קטנות לאורך הצפיה בסרט, כמו הופעה קצרצרה של הבמאי בסרט, רפרנסים לסרטים קודמים שלו והופעתו הקבועה של שחקנו האהוב החולה בתסמונת דאון, פסקל דוקין.
דורמיל בפעולה
עם כל אהבתי הגדולה אל הבמאי, ועם כמה שניסיתי, לא ניתן באמת להשוות את הסרט הקליל, הכיפי והמיוחד הזה אל יצירת המופת שלו, "מר אף-אחד". אולי כי "מר אף-אחד" נגע בהרבה יותר נושאים, או כי הפאן הצילומי בו היה לא פחות ממושלם. אולי כי האופוריה ש-"קומדיה אלוהית" משרה עלול להיות קצת מוגזמת, או אולי כי פשוט מדובר כאן בקומדיה פרועה ו"מטופשת", ולכן היא נלקחת אצלי בפחות רצינות. כך או כך, אני שמח שהסרט הגיע ארצה (יוקרן מיום חמישי בסינמטק ת"א. אולי גם במקומות נוספים) וממליץ לראותו.
המסרים בסרטים של דורמיל הם מסרים אינדיווידואלים. הבמאי מצליח בסרטיו לייצר מצבים סותרים, קיצוניים, לפעמים אף מגוחכים, אך תמיד עם משמעות. בכך הוא מאפשר לכל צופה להסכים עם החלקים שהוא מוצא לנכון, לשלול אחרים, ולתפוס את הסרט בדרכו האישית שלו. חלק מהאנשים יוצאים מהסרטים שלו עם תחושה פסימית, וחלק עם אופטימית. חלק משלימים עם הסרט והולכים לישון וחלק נשארים לחשוב עליו רבות אחר-כך. וזו הסיבה שדורמיל הוא אחד הבמאים האהובים עלי – כי סרט טוב הוא סרט שהצופה יכול, אם ירצה, לצאת ממנו אדם שונה משהיה כשנכנס אל אולם הקולנוע.
וודי אלן אמר פעם: "אם בסוף יתברר שיש אלוהים, אני לא חושב שהוא רשע. אך הדבר הכי גרוע שתוכל לומר עליו זה שהוא חסר אמביציה". דורמיל המשיך את משפטו של אלן, לקח את זה אל הקיצון, הוסיף קצת סדיזם, אהבה, מוות, מין וסיפורים פרועים וצבעוניים, ערבב הכל בבלנדר קשוח, שפך לכוס פרחונית ויפה וכל זאת בחן רב ובעושר ויזואלי מרהיב.
// יניב חפץ
הפוסט קומדיה אלוהית הופיע ראשון במה וזה