זהו, הקאונטדאון התחיל באופן רשמי. נשארו לי עוד קצת יותר משלושה שבועות כדי לג'נגל בין כל הדברים, אבל אחרי זה? זה קורה. בתכלס, ידעתי שהמעבר יקרה בשלב כזה או אחר, רק לא האמנתי שהוא יקרה כל-כך מהר ופתאום אין יותר לבטים, אין יותר זמן לחשוב על דברים. It's now or never.

אני עוד לא יודעת מה יהיה ואיך אשרוד את כל התהליך, אבל משהו אומר לי שזה הולך להיות מעניין, ועד אז יש לי לסגור עוד כמה פינות חשובות. רגע לפני שכל עולמי עומד להתהפך, קיבלתי החלטה שלא להיכנע לתכתיבי החיים, אז הנה הניסיון שלי להאמין ששמירה על השגרה המינימלית זה דווקא מה שיעזור לי לקחת דברים בפרופורציות.

קבלו את ארבעת השירים שעשו לי את השבוע (ולכם את הסופ"ש):

משהו ישן

באחת מנסיעותיי למכללה השבוע (כי כן, יש לי עוד שני סמינריונים להגיש) החלטתי להפסיק את הסבל שמסבות לי תחנות הרדיו הארציות ולפנק את עצמי בקצת פליילסטים של 8tracks, גם אם זה במחיר של עוד כמה מגה-בייטים. מגיע לי, אני בחודש קשה. אחרי כמה בחירות מקרטעות הגעתי לרמזור האדום המיוחל וניסיתי לתעל את 40 השניות שיש לי לטובת מציאת משהו שראוי להאזנה. חמש שניות וזה קרה – פלייליסט המתיימר להכיל ממיטב שיריהם של צ'יילדיש גמבינו, צ'אנס דה ראפר ואייספ רוקי. זכיתי בפאקינג לוטו של ה-8tracks!

אחרי שניסיתי את כישורי הראפ שלי במהלך כמה שירים של אדון גמבינו, הצלילים הבאים תפסו אותי לא מוכנה. שנייה אחרי אני כבר עם חלונות פתוחים (ובדמיוני אפילו הגג נפתח), ואותם הביטים המוכרים כבר מרעידים את כל המכונית – כי זה מה שקורה כשתאופילוס לונדון ואייספ רוקי לוקחים את השיר המפורסם של שירלי באסי והופכים אותו לאחד הסמפולים היותר מקפיצים ששמעתי בשנים האחרונות. כמה מקפיץ? בואו רק נאמר שכל מי שעבר לידי בצומת אלונים היה בטוח שאני בדרך לברונקס עם חבילת שקיות לבנות בבגאז', אצבעות מונפות באוויר בצורת אקדחים והכל. טרו סטורי. וכן, כמובן שהמגניבים שביניכם כבר מכירים אותו מסרטון ירח הדבש של רועי כפרי אבל אם לא – הרווחתם פעמיים, כלבות!

משהו חדש

ורק כשאני מגיעה לשטח המכללה פתאום מתחילה לחלחל להכרתי ההבנה שתמו ונשלמו להן שלוש שנותיי לתואר. הייתי פותחת בנאום שלם על מעלליי וחוויותיי במכללה (ואני עוד כנראה אעשה את זה בשלב כלשהו), אך בפוסט מוזיקה שכזה מן הראוי שאתייחס לרדיו, או ליתר דיוק – לתוכנית אחת מיוחדת בשם "המיקסר", אותה הגשתי עם חברי הטוב אלכס נימלמן. במהלך כל אותן תוכניות קסומות בהן אגרנו אסופות של שירים חדשים, מצאתי כמה אמנים מעניינים שנשארו איתי לאורך זמן.

סאבי, אחת הזמרות היותר כיפיות שהכרתי בשנה האחרונה, מעין דמות נוספת שמצטרפת לסצנת נסיכות ההיפ-הופ/R&B דוגמת קאסי, ג'נה אייקו וטינאשה— קרי: כל אלו שהצליחו לזהות את הטרנד שעתיד לכבוש את התעשייה עם ביטים אלקטרוניים ובס איטי כבד.

את מיקסטייפ הבכורה שלה הוציאה כבר ב-2013 בעזרת מפיקי-על כמו דיפלו, בני בלנקו והקטרקס והתוצאה איך נאמר… די נחמדה (ביחס למיקסטייפ ראשון). כן, זה נשמע מחורבן, אבל סך הכל יש לא מעט שירים ממש ממש מוצלחים (כמו אלה עם Tyga ו-Wale) ולצידם עוד כמה שירים קצת פחות מוצלחים, שבמבחן ההאזנה השנייה נשמעים מאולצים ועשויים יתר על מידה. עכשיו, אחרי היעלמות של כמה חודשים בהם עבדה על הסרט ISA, סאבי חוזרת עם שיר הנושא בו היא מסמפלת את Runnin' של פאראסייד, ואם זאת לא סיבה מספיק טובה לאהוב אותה, אני לא יודעת מה כן.

משהו מושאל

הקטגוריה הבאה מוקדשת לבחור, שאם תשאלו אותו היא כנראה הומצאה בכלל על שמו, אך יאמר לזכותו ובצדק – דורי באמת יודע על מה הוא מדבר. לפני כמעט שנתיים, חברתי הטובה ג'סיקה (שתבדל לחיים ארוכים) הכירה לי את מר ימין, שכן שנינו חיפאים ולאור אהבתנו המשותפת למוזיקה (ממש) טובה - אנחנו בטוח ממש נסתדר ונהפוך ל-BFF. בהתחלה קראתי לו סנוב, אחר-כך הוא ממש התעצבן, אני מיתנתי את זה לאדיש ומפה לשם, אחרי אין-ספור חילופי מילים ושירים, הוא התגלה כחבר אמת, נשמה של אמא ותוספת מבורכת למשפחה המוזיקלית שלי.

אז כפי שנאמר, בשנתיים האחרונות זכיתי לקבל משלוחי אינדי מגניבים לאללה, והאחרון שבהם היה השיר של אורקיד מנטיס, שבדרך מופלאה מביא איתו תחושות של פעם. לא יודעת אם בגלל הקליפ שערוך מקטעים שצולמו במצלמת 8 מ"מ או בגלל צלילי הניגון הכאילו מרוחקים – אך השיר הפופ-פולקי של היוצר בן ה-17 (!!) מאטלנטה בהחלט עושה חשק להתכרבל במיטה כשבחוץ מתחיל להחשיך. ואם גם אתם התרשמתם לחיוב מטעמו המוזיקלי של הבחור, דעו שהוא עושה בר מצוות, בריתות וחתונות אינדי רוק, רק חפשו "דורי ימין" בפייסבוק והוא כבר ירים את המסיבה, מניסיון.

משהו כחול

טוב נו, אני יודעת שווילו סמית' הוא אולי לא השם הראשון (וגם לא המאה) שיעלה לכם לראש בהקשר של שיר כחול, אבל תקשיבו – זה לגמרי שם. כלומר ברצינות, תקשיבו. תלחצו פליי ומיד. בתכלס, הייתי יכולה להריץ איזו דאחקה, שאולי השיר נקרא על שם גילה של הזמרת, אך לא ולא, מסתבר כי ווילו כבר בת 13, שזה אולי לא ילדונת אבל בטח שלא אישה, ועם זאת – נשמע שהיא תופסת כיוון רחוק מאוד מימי ה-Whip My Hair שלה.

ברצף שיריה האחרונים אפשר למצוא וייבים חלומיים-מלנכוליים כמו של רילו קיילי, דוג'ה קט וסקיי פררה, קו מפתיע בהחלט בתור מישהי שבאה מביתו של השחקן/ראפר וויל סמית' (וכן, אמרתי ראפר). אך כעת כשג'יידן, אחיה, כבר מסתחבק היטב עם האחיות ג'נר לחמולת הקרדשיאן זה רק הגיוני שגם ווילו מעוניינת למצוא את דרכה, ומהי הדרך האולטימטיבית להוכיח שגם את גדולה אם לא להתחיל לשיר שירים סקסיים בכיתה ז'? סך הכל לגיטימי כשזה נוגע לילדות הוליוודית.

אבל היי, לפחות ויתרנו על פוזת הפופ המתקתקה על גבול המעצבנת וזה כבר מבורך. עלי והצליחי, מאמינים בך.

// נעמה ברקן

יש רק פסטיבל אחד שאני באמת מקפיד בכל שנה ושנה לשוב אליו ולצפות בכמה שיותר סרטים שאני יכול – הפסטיבל הישראלי למדע-בדיוני, פנטזיה ואימה, או בשמו השני: פסטיבל אוטופיה. השנה הוא חזר שבוע מוקדם מהמצופה ויחל בשבת הקרובה, ה-13 בספטמבר, וימשך כשמונה ימים (עד שבת הבאה).

ערב הפתיחה תמיד מתחיל גרנדיאוזי, שנה שעברה היה זה עם הסרט האדיר 'סוף העולם', והשנה עם 'תיאוריית האפס', סרטו החדש של טרי גיליאם ('פחד ותיעוב בלאס וגאס', '12 קופים', סרטי מונטי פייטון ועוד). הסרט מספר על האקר מחשבים, אותו מגלם כריסטוף וולץ הגאון (המוכר בעיקר מ-'ממזרים חסרי כבוד') שמטרתו לגלות את משמעות הקיום, אך מוצא את עצמו נקלע להפרעות והטרדות רבות.

הסרט השני באותו הערב הוא 'חולית של חודובסקי' – סרט דוקומנטרי על הנסיון המטורף של במאי בשם אלחנדרו חודובסקי לייצר, בשנת 1975, אדפטציה לרב-המכר 'חולית'. ההפקה השאפתנית והגרנדיאוזית הזו, למרות שלא יצאה לפועל, השפיעה רבות על שלל סרטי המדע-בדיוני של שנות השבעים והשמונים.

גאווה ישראלית – לראשונה בפסטיבל תתרחש השנה תחרות סרטים ישראלים באורך מלא בפסטיבל. מבין הסרטים שיוקרנו ניתן למצוא את הסרט 'התאבדות' – מותחן ירושלמי בכיכובו של רותם קינן ('מי מפחד מהזאב הרע') המתרחש כולו על פני יום אחד, את הסרט 'עולם אחר' – סרט פוסט אפוקליפטי על חבורה של ארבעה אנשים, שלא חלו במחלה מסתורית כשאר האדם (בקיצור – זומבים) המוצאים שורד נוסף ומנסים לגלות מה קרה לאנושות, והסרט 'מסווג חריג' – קומדיית אימה בכיכובו של איתי זבולון, המוכר לכם בעיקר כ'יניר האחמ"ש'. איתי מגלם את מתן, חייל הנוסע לשמור בבסיס מרוחק בצפון. במהלך השבוע דברים מוזרים מתחילים להתרחש בבסיס, ושאר החיילים לא עוזרים לו במיוחד.

אגב, בפסטיבל יתרחשו גם, פרט לסרטים הישראלים באורך מלא שציינתי (ועוד סרטים נוספים), גם כמה אסופות סרטי מד"ב, פנטסיה ואימה ישראלים קצרים.

במתחם התלת-מימד (כלומר, המציאות – זה שלא מוקרן על מסך אלא מכיל אנשים אמיתיים), יתרחש השנה בזאר רעיונות – מדובר במתחם דינאמי ומגוון של הרצאות בזק, שיחות ומפגשים קצרים (בין 5 ל-20 דקות), בנושאים שונים ומגוונים מאוד; פוליטיקה, חברה, כלכלה, היסטוריה, מדע וטכנולוגיה, פילוסופיה, מיתולוגיה ועוד. הכל כמובן בהקשרים מנקודת המוצא – המדע הבדיוני. חשוב לציין שהכל נעשה באווירה קלילה, מכיל דוברים יוצרים ויצירתיים, ובהם תוכלו להנות גם ממוסיקה באוזניים ובירה ביד.

כמו בשנה שעברה, במסגרת הפסטיבל יוקרנו כמה קלאסיקות נפלאות על המסך הגדול, ביניהם הסרטים 'ברזיל' (גם כן של טרי גיליאם), 'הנוסע השמיני' ו-'שיגעון בחלל' – סרטו המוכר ביותר של גאון הפארודיות מל ברוקס, הצוחק על ז'אנר סרטי החלליות (כל סרטי 'מסע בין מלחמות הכוכבים' למיניהם).

עוד כמה סרטים ראויים לציון:

'זומבונים' – הרעיון הבסיסי של הסרט פשוט ומוכר; חבורת תלמידי קולג' יוצאים לחופשה בבקתה על אגם, אך אז מגיעים הזומבונים – שזה.. בונים זומבים. כן, שם מטופש קצת, אבל נראה כמו סרט מבדר, מהנה וקצת מפחיד.

'נשמות תועות' –זוהי הקרנת הבכורה של סרטו החדש של מייק קהיל (הבמאי של 'עולם אחר', עליו המלצתי לפני כמה חודשים). הסרט מספר על מדען צעיר החוקר את האבולוציה של העין האנושית במטרה להפריך את קיומו של אלוהים. שנים לאחר מכן הוא, יחד עם שותפתו למעבדה, מוצאים השניים ילדה בעלת זוג עיניים זהה לזו של אהובתו של המדען, שעזבה אותו. הסרט מעלה שאלות פילוסופיות ומוסריות על החיים, אנושיות ומה שמעבר להם.

'תחנת חלל 76' – פארודיה מטורפת לסרטי החלל בסגנון שנות השבעים. הסרט מספר על משפחה משועממת הגרה בתחנת חלל. למעשה זה בגדול הסרט. על ההתרחשויות שקורות למשפחה משועממת. רק זה ואסטרואידים, דרואידים, רופא דו-מיני, פמניסטית מושבעת וילדה בת שבע שכבר ראתה הכל.

התכנון שלי לשבוע הקרוב הוא לרבוץ כמה שיותר בסינמטק ת"א.
מוזמנים להצטרף אלי!

// יניב חפץ

שבוע שלישי ברציפות שנותנים לנו לעלות בהרכב, יותר מרוב הליגיונרים הישראלים ביחד.

מורן:

באיחור לא אופנתי וברוב פיהוק ותחושת שיעמום תבעט מחר סוף סוף בעיטת הפתיחה של ליגת העל בכדורגל. כיאה למוסף פתיחת עונה אציג כאן את ההימורים שלי לעונה הקרובה. החלטתי להמר על אירועים קצת יותר איזוטריים שקשורים למשחק, ניפגש בסוף העונה ונראה איזה כובע אצטרך לאכול. ההימור שלי : כובע, טמבל.

בתיאבון! (מתוך ויקיפדיה)

1.    השחקן הראשון שיקבל צהוב – המשחק הראשון שישוחק בליגה יתנהל בין הפועל ת"א למכבי נתניה. לאחר התלבטות בין סארי פלאח של הפועל ת"א לעמרי קנדה של מכבי נתניה הפור נפל על סארי פלאח. בעיקר בגלל שהשם שלו זהה ללבוש הודי מסורתי ואני טס ממש עוד שבועיים להודו, עניין של קארמה.

2.    הקבוצה שתסיים הכי הרבה משחקים בתיק"ו – כדי שלא תגידו שאתם לא לומדים פה כלום אסביר שהמילה תיק"ו היא ראשי תיבות של "תשבי יתרץ קושיות ושאלות". כאשר אין הכרעה, מי שיפתור את הבעיה יהיה התשבי, שהוא אם לא ידעתם אליהו הנביא.
מ.ס אשדוד תזכה בתואר מלכת התיק"ו ותמתין לאליהו כדי שיפתור אחת ולתמיד את השאלה האם הם מכבי או הפועל.

3.    המשחק שיהיו בו הכי מעט צופים – המועמדות העיקריות הן כמובן מכבי פ"ת (כבר הספקנו לצחוק עליהם בפוסט הראשון) והפועל רעננה. אני אהמר שהמשחק ברעננה בין שתי הקבוצות יאכלס את מספר הצופים הנמוך ביותר. אני גם מוכן להמר על המספר: 367.

4.    המאמן השלישי שיפוטר – למה דווקא השלישי? כי אני כותב את הפוסט וככה החלטתי. בפיטורים יש עניין מאוד מורכב של פיצויים והשלמת השכר. בגלל זה אלון חרזי יהיה המאמן השלישי, הוא מקבל שכר יחסית גבוה בין המאמנים, אחרת הוא היה הראשון לקחת את אוטובוס 271 מעכו לחיפה.

5.    הקבוצה שתבקיע הכי מעט שערים – לצערו של זה שמתחתיי, הוא יזכה לקפוץ מעט מאוד העונה. הקישור והחוד של הפועל ת"א מורכב מכדורגלנים מאוד צעירים (שובל גוזלן) ומחמיצנים ( שלומי אזולאי). מצד שני אוהדי הפועל ת"א בטח ימצאו סיבה מספיק צינית כדי לחגוג את התואר הזה.

אדומים לא כובשים, כבושים.

בהצלחה למהמרים, תמיד תחזיקו איזה כדורגלן קרוב אליכם, הם טובים יותר בהימורים מאשר בכדורגל.

מור:

ידידי המלומד כיסה את רוב התחומים החשובים ו/או המשעשעים ולי לא נותר אלא לקוות שיקרו כמה דברים, מוזרים לא פחות:

1.    איחוד מבורך – ידוע שבירושלים יש שתי קבוצות אדומות שלא ברור לאף אחד בעצם למה הן לא אחת, גם באזור השרון ניתן היה לחסוך בין שלוש לארבע קבוצות ולארגן במקומם אחת אימתנית אבל עדיין חסרת קהל. אבל מה עם איחודים קצת פחות הגיוניים אבל הרבה יותר מעניינים? יואב כץ מגלה שמחרי המים בנתניה זולים משמעותית ממחירם בחיפה ומאחד את הפועל חיפה עם מכבי נתניה. בני לוד ובני יהודה מאחדות כוחות במאבק על הכרטיס לליגת העל, הקבוצה החדשה נקראת כמובן "בני לוד ובניו" ומשחקת בכתום כנאפה.

2.    חולצה ורודה – שחקן כדורגל ראשון שיוצא מהארון, דווקא אצלנו, דווקא בליגה שלנו, מראה לכל הגויים שמסביב איזה עם סגולה וגאווה אנחנו. ולא בקטע של דחקה, סוחף אחריו קהל חדש לגמרי ואוירה של קרנבל בכל צבעי הקשת ביציעים.

3.    אלי טביב – מחליט שהספיק לו עם הכדורגל הישראלי, הוא לא מוערך כאן מספיק. אחרי שעבר בשלוש קבוצות שונות והשאיר שדות חרוכים הוא מראה לכולם מאיפה משתין הדג וקונה את ברנלי מהפרמייר-ליג, ממנה את אלי אוחנה למאמן מוביל אותה לעונה חלומית ולהשתתפות במפעל אירופאי. בלי חובות, בלי נושים אבל עם גבי קצרה.

לא בתמונה: ליהי טביב (מתוך ויקיפדיה)

4.    שחקן ערבי בבית"ר – אפילו בקטע של לקוות, זה נשמע לי הזוי.

5.    באסה -  אבן הפינה לאצטדיון הלאומי החדש ברמת-גן מונחת כבר בינואר הקרוב, חודש בלבד אחרי שנהרס המונומנט המזרח אירופאי שניצב שם בעשרות השנים האחרונות ובלע באדיקות אקוסטית כל צליל של אוהד שבקע מתוכו. מכבי תל-אביב מכריזה בחגיגיות על הצטרפותה לפרויקט והפיכת האצטדיון החדש לביתה. אנחת רווחה עולה מאזור המוסכים של יפו, בלומפילד חוזר לייעודו המקורי.

אז חג תחילת ליגה שמח, מי ייתן והקבוצות של כולם ייקחו אליפות, או לפחות ישחקו ככה. ממוצע השערים יגיע לשיא של 5.75 למשחק, כוס קפה שחור תעלה רק שלושה שקלים וכרטיס למשחק באמת יוכל להיכנס לכל כיס ולא רק לעשות קולות של כאילו.

מורן&מור

האוהד הכי מפורסם של ברנלי (קבוצתו העתידית של אלי טביב) הוא הנסיך צ'רלס. רוב השירים שלו לא מוכרים מספיק בשביל לשים אותם כאן. במקום זה, החלטנו לפנק אתכם בקולו של האוהד מספר 1 של וולברהמפטון וונדררס, כבודו, רוברט פלנט  – בשיר שכולו מחווה לבעלים החדש:

רגע לפני שאני מתחילה:
אני בת 30! כלומר, הבלוג שלי בן 30 וזה זמן מצוין לנוסטלגיה. לפני קצת יותר משנה הלכתי עם חברה לפגוש את גיל פנטו, אספן של פרטים מארץ ישראל הישנה, ב- Made in Eretz Israel, חלל יפואי נוסטלגי. למרות שהיא הכינה אותי לביקור ולמרות שכבר ראיתי אוסף אחד או שניים בחיי, לא דמיינתי שכך זה יראה. עכשיו, לכבוד תחילת שנת הלימודים הוא פותח את הבית לתצוגה של ספרים, מחברות ואפילו תעודות מהימים ההם. תערוכה כזו שעושה חשק לחזור ללמוד (שאמא שלי לא תשמע אותי). טיפ קטן ממני? תבקשו ממנו לראות גם את אוסף הפרסומות!

תיהנו!

סדנה:
מה?DIY – בניית אוהל טיפי
מתי? יום ב', 17.9.14, 19:00
איפה? הסטודיה, רח' דיצה 4, יפו
למה? מודה שלא פעם יש לי רעיונות טובים ויצירתיים אבל הביצוע… איך לומר… לוקה בחסר. לכן טוב שיש את הסטודיה ביפו  (יש להם רעיונות מטורפים). הפעם הם מלמדים איך ליצור אוהל טיפי מחומרים ממוחזרים. כל מה שאתם צריכים להביא מהבית זה בד או סדין ישן בגודל של 1X1.5 מטר.
כמה? 130 ₪ בהרשמה מוקדמת; 150 ₪ בערב הסדנה (10% הנחה למנויים)
איפה נרשמים? כנסו לאתר לרכישה מוקדמת. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

אוהל טיפי מתוך עמוד הפייסבוק של הסטודיה

הופעה:
מה? ועדת חריגים
מתי? יום ד', 17.9.14, 22:00
איפה? לבונטין 7, רח' לבונטין 7, תל אביב
למה? כן, כבר כתבתי עליהם כבר וכן, יש סיכוי שאני קצת גרופית. אבל הפעם יש סיבה נוספת – אם עוד לא ראיתם אותם (ובעצם גם אם כן)  הנה הזדמנות אחרונה לפני שהם שוב יוצאים לתור את אירופה ולפני שהם נכנסים להקליט את האלבום החדש שלהם. עכשיו תגידו לי אתם שאלה הן לא סיבות מספיק טובות…
כמה? 10 ₪ למי שעושה איטנד בפייסבוק.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? משפחת אלייב
מתי? יום ה', 18.9.14, 22:30
איפה?אוזןבר, רח' קינג ג'ורג' 48, תל אביב
למה? עד היום ראיתי את משפחת אלייב, או חלקים ממנה, במקומות פתוחים או בקונטיינר (עוד מקום חביב עלי במיוחד) והשתדלתי תמיד לראות כמה שיותר מהם – הם מרגשים, משמחים, מחממים את הלב ולרגע קצר אני מרגישה שאני באמת חלק מהמשפחה שלהם. בא לי להיות בוכרית! אל תעשו תוכניות לערב הזה. לכו לראות אותם!
כמה? 50 ₪ במכירה מוקדמת או 60 ₪ בקופות.
איפה נרשמים? כרטיסים באתר אוזןבר או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? יום הולדת 80 ללאונרד כהן
מתי? יום שישי, 19.9.14, 13:00
איפה? אוזןבר, רח' קינג ג'ורג' 48, תל אביב
למה? איך אפשר בכלל לחגוג יום הולדת ליוצר וזמר נדיר כל-כך? אחד היוצרים היחידים שמלווים אותי מגיל 5, אז נחשפתי אליו לראשונה, ועד היום. אחד כזה שברגע שנכנסתי לאצטדיון רמת גן התחלתי לבכות מהתרגשות, רק כי עוד מעט אוכל לראות אותו על הבמה.
ביום שישי הקרוב יערך מרתון של הרצאות, שיחות מוזיקליות ומופע מחווה. יתארחו: קובי מידן, שרון מלודאבי, בעז כהן, אלון עדר, חיה מילר, זאב טנא ועוד.
כמה? 75 ₪ לחלק הראשון, 55 ₪ לחלק השני.
איפה נרשמים? כרטיסים באתר אוזןבר או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה?מיה אבגר
מתי? יום שבת, 20.9.14, 22:00
איפה? צוזמן, רח' לילינבלום 25, תל אביב
למה? מאיה היא אחת היוצרות הראשונות שהמלצתי עליהן בבלוג. אני חושבת שזו אפילו לא הייתה ממש המלצה. אולי רק פרסמתי שיר שלה לפני שטסה להופיע בפסטיבל בחו"ל. מאז אני שבויה שלה.
בשבת הקרובה אוכל גם לראות אותה בלייב עם Gloria,  Fine Line, Downstairs ועוד דברים נהדרים שיתנגנו על-ידי יאיר רובין ודרור שם טוב.
כמה? 30 ₪.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.  

בקטנה:
אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר להמליץ על משהו ואז לחזור ולספר כמה נהניתי ממנו… אי שם בחודש יוני המלצתי (בהימור גמור) על הסרט רשימות קצמן והשבוע זכיתי לראות אותו סוף סוף. ידעתי לאן אני נכנסת – סרט על איש בשם קצמן, האיש שהניע מאחורי הקלעים את גלגלי המדינה. איש שבכלל לא ידענו שהוא קיים. איש שבגללו או בזכותו אנחנו כאן. אולי, בעצם, זה סרט על המדינה עצמה ועל מה שהוביל אותה להיות כזו. אולי זה בכלל סיפור על יוצר הסרט, האהבות שלו, המסעות שלו?
זה סרט שנון, אמיתי ומצחיק. והצילומים… הו הצילומים…
ביום חמישי (18.9) יש הקרנה נוספת בסינמטק בנוכחות הבימאי והשחקנים. אולי גם קצמן יגיע. אבל רק אולי. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק.

רשימת קצמן

// רוני שפי

ביום שבת האחרון שודר בטלוויזיה הסרט 'הנסיך הירוק'. מבחינתי זה סגר פינה, מאחר שאת ההקרנות בקולנוע פספסתי, והספר עומד אצלי בארון הספרים כבר לא מעט זמן, ורשימת הספרים שעומדים בתור לפניו לא קצרה.

לאלו שלא ראו או לא שמעו עליו – הסרט הוא סרט תיעודי, בו במשך שעה וחצי מספר בנו של מי שהיה בעבר ראש החמאס בגדה המערבית, יחד עם סוכן השב"כ לשעבר שהפעיל אותו, על כל השתלשלות האירועים שהובילה לכך שבנו של מנהיג החמאס משתף פעולה עם ישראל.

אין ספק שזהו הישג אדיר שכוחות הביטחון הצליחו להגיע למצב שבו בן של מנהיג חמאס, שגדל לשנוא את הישראלים, משתף איתנו פעולה במשך כעשור מתוך רצונו החופשי. אין ספק שמבחינתנו הוא גיבור, שכנראה הציל את חייהם של רבים, שסביר להניח שאפילו לא מודעים לכך. אין שום ספק שאנו חייבים לו תודה והוקרה. אין ספק? כי כנראה שלא כולם חושבים כך.

כרזת הסרט "הנסיך הירוק"

סוף הסרט מתמקד בתקופה שהגיעה אחרי שמסעב חסן-יוסף, הוא 'הנסיך הירוק', החליט שהספיק לו, ועזב לארצות הברית. הוא לא מצא שם את עצמו כל כך, והגיע למצב שבו אין לו עבודה וגם לא איפה לגור, ובצעד אמיץ – ומסוכן – החליט לפרסם ספר בשם 'בן החמאס', בו הוא מגולל את כל הסיפור שלו באופן מלא בפעם הראשונה.

רק שמישהו בארצות הברית לא קרא את הספר כמו שצריך, והשלטונות האמריקאים החליטו שיש לגרשו מהמדינה מאחר שבעבר היה מסעב חלק מארגון טרור – חמאס. הוא יועד לגירוש לירדן, שם סביר להניח שהיה מוצא את מותו די מהר בצורה מזעזעת יותר או פחות.

זה השלב שבו אנו מצפים ממדינת ישראל להתערב. לעמוד לצד זה שתרם לה כל כך הרבה במשך כל כך הרבה זמן – אבל לא. אף אחד בשלטונות המדינה וארגוני הביטחון השונים שלנו לא הניד עפעף. כי הרי מה אכפת לנו בעצם? הוא כבר לא עובד בשבילנו. כבר אין לו תועלת עכשיו שנחשף סופית. איזו סיבה יש לנו לסייע?

היחידי שקם ועשה מעשה היה הסוכן שהפעיל אותו – שאז כבר פוטר מעבודתו. הוא טס לשם בעצמו, סיכן את עצמו ללא גב או תמיכה מאף-אחד, ורק בזכותו האמריקאים החליטו לבטל את הבקשה לגירוש.

וכאן זה מתחיל להציק לי.

הייתי בצבא – ולפי צווי המילואים שאני מקבל, אני עדיין שם. שירתי ונלחמתי בשביל המדינה שלי, כי חינכו אותי ולימדו אותי שהמדינה תהיה שם בשבילי כשאני אזדקק לה, כמו שהיא תהיה שם בשביל כל אחד שנתן מעצמו בשבילה. אמרו לי שאנחנו לא כמו האויבים שלנו, שאנחנו מבינים שיש מולנו בני אדם, שאנחנו מוסריים ותמיד נהיה כאלה.

ואז אני מגלה את המקרה הזה. ושלא תגידו שזה מקרה ישן מתקופות קדומות יותר של המדינה – ההתנערות הזו קרתה בשנים 2009-2010. אני עוד הייתי על מדים כשהוא דיווח וסיכל פיגועים, וכבר הייתי משוחרר כשהתנערנו ממנו. ולמה? היה חסר כסף בתקציב הביטחון כדי להכניס אותו לתכנית להגנת עדים? כדי לארגן משהו עם מדינה זרה? זה באמת היה בגדר הבלתי-אפשרי? ואי-אפשר לומר שזה מקרה מצער שנפל בין הכיסאות – המקרה דווח בתקשורת הבינלאומית וגם כאן בארץ. פשוט התעלמנו. התנערנו מאחריות.

זו המדינה המוסרית שלי

במשך שעה וחצי יושב מסעב מול מצלמה ומספר את כל הסיפור שלו. עשרות פעמים הוא מספר איך, בסופו של דבר, בגד באביו, במשפחתו ובכל האומה שלו, וסייע לאויב. שעה וחצי הוא יושב ומספר את כל מה שעבר עליו, כולל העובדה שנאנס כשהיה קטן, אבל רק פעם אחת הוא מתחיל לבכות מול המצלמה – כשהוא מספר איך אף אחד מהסוכנים שעבד איתם וסייע להם במשך עשר שנים לא קם לסייע לו כשנזקק לכך על מנת שלא יגורש אל מותו.

ואני יושב בסלון של ההורים שלי, בוהה במסך ואומר לעצמי – 'המדינה הזו שהתנערה ממנו, המדינה הזו ששכנעה אותו לבגוד בכל מי שהוא מכיר, שינתה לו את החיים לחלוטין ואז זרקה אותו כשלא היה בו עוד צורך – זו המדינה המוסרית שלי. זה הבית שעליו נלחמתי'.

ואני מודה שאני לא ממש יודע איך לעכל את זה. איך קרה שאלו הסטנדרטים שלנו? וקשה לא פחות לקבל את העובדה שסביר להניח שזה לא המקרה היחידי, ולא בטוח שלאחרים היה סוף כל כך טוב – אם אנחנו מגדירים כ'טוב' את העובדה שמסעב, על פי הסרט, חי עד היום לבד ונדרש לעבור דירה לעיתים תכופות מחשש לביטחונו.

וכל זה מגיע בתקופה שבה מופץ מכתב סרבני 8200, שטוען שהמודיעין שנאסף על החברה הפלסטינית אינו משמש בהכרח למטרות נעלות כפי שהיינו רוצים להאמין. עד כה הייתי דוחה את הטענות האלו על הסף, מתוך אמונה שלמה בכך שאנחנו מוסריים. אבל עכשיו אני שואל את עצמי אם יש סיכוי, אפילו ממש קטן, שאולי – רק אולי – יש משהו במה שהם אומרים. אולי אנחנו רק מוסריים בע"מ.

מעולם לא היו לי ספקות. עד עכשיו.

// שקד זיכלינסקי

נפתח בצרור ברכות ואיחולים למשפחת שפיגל האהובה על פרוייקט ההרחבה, שהסתיים השבוע בעוד עולל ממין זכר ובכך תרמה לגידול אוכלוסיית אוהדי הפועל ת"א. בעקבות הנסיבות המשמחות, תזכו השבוע לקרוא על הביקור הראשון שלי ב"איצטדיון החלום". איזה?! תקראו תבינו.

1. "הזאב מוול סטריט" – תראו, אין ספק שהאיצטדיון מרשים, הוא בנוי על במה, רואים אותו ואת כיפתו המוזהבת ממרחק רב. אך האם זהו עגל הזהב של החברה הישראלית? האם זהו החותם לחטא שלנו? האם הוא הסמל לחוסר היכולת של המדינה להקים מבני תרבות? (כן, איצטדיון כדורגל הוא מקום שמבחינתי נכנס תחת הגדרת תרבות). האמונה בכסף כערך עליון וקבלת ממון רב מאיש אחד על מנת לקרוא לאיצטדיון על שמו, היא חטא בעיני. סמי עופר שבינתיים כבר מת, תרם כ – 75  מיליון שקלים לבניית האיצטדיון. זהו האיש אשר ניהל תחת קבוצת עופר את בתי זיקוק לנפט, כימיקלים לישראל, צים, מפעלי ים המלח ועוד חברות רבות. החברות הללו ביצעו עסקאות מפוקפקות ביותר עם נציגי המדינה (שיטת השקשוקה למטיבי לכת). האיצטדיון בעיני הוא הלבנת שם משפחת עופר, בדיוק כמו בית הספר לתקשורת במרכז הבינתחומי בהרצליה, שגם הוא נקרא על שמו. כל אלה באים על מנת לסמא את עינינו מעסקאות שנעשו על גב כולנו וניצול כספינו ע"י משפחת עופר.
לכן, מעתה ואילך ייקרא על ידי "איצטדיון החלום".

מה שפיגל היה אומר: חלומות הם כמו בועות סבון, מתנפחות, עפות ברוח ועולות ואז מתפוצצות.

ה – איצטדיון. מכבי חיפה האתר הרשמי

2. "50 דייטים ראשונים" – אני חייב לומר שלא באמת התרגשתי מהאיצטדיון, הוא יפה, מרווח, ממוזג, רואים מעולה, האקוסטיקה מרשימה, אין איצטדיונים כאלה בארץ ועדיין, צילמתי שתי תמונות והתיישבתי במקומי. ניסיתי להבין מדוע, הרי זה האיצטדיון הכי יפה שראיתי בחיי, לא הייתי באף איצטדיון בחו"ל, אני יכול להשוות אותו למגרשי הארץ בלבד. ואז הבנתי, מה שצריך לרגש אותי זה לא האיצטדיון הנפלא הזה אלא הקבוצה והשחקנים שרצים על הדשא. זה כמו להגיע לדייט ראשון והכל נחמד ומרשים והיא יפה, הו, כמה שהיא יפה, אתם מתאימים וכיף לכם, צוחקים, שרים, שותים, נהנים, אבל אז אתה משווה אותה לאקסית המיתולוגית ואתה מבין, מה שחסר לכם אלו הם הזכרונות המשותפים. אחרי 30 שנים של יצירת זכרונות עם קריית אליעזר, ביום שני התחלתי לייצר זכרונות משותפים עם "איצטדיון החלום". אני מקווה להתרגש כבר בפעם הבאה שאכנס בשעריו.

מה שפיגל היה אומר: הזיכרון שצורב אותך לאהובתך הוא שיברון הלב הראשון.

3. "איש הגשם" – השחקן שלוקח את דברי ומיישם אותם על הדשא הוא רובן ראיוס. שחקן שמרגש אותך בכל פעולה שלו, וירטואוז עם הכדור, ראיית משחק מדהימה, כל פעולה שלו נראית כל כך קלה. רק כשאני משחק עם החבר'ה בימי רביעי ומנסה לעשות קמצוץ מהדברים שרובן ראיוס עושה אני מבין כמה הוא גאון וכמה אני מעבר לשיאי. תעשו לעצמכם טובה ותלכו לראות אותו במגרש הקרוב לביתכם או תתפשו שתי הצגות במחיר אחד ובואו לחיפה.

מה שפיגל היה אומר: זה לא השחקן שרצו להעיף מהארץ שנה שעברה?

4. "האיש שלא היה שם" – לפני תחילת העונה פרש יניב קטן ממשחק פעיל. השחקן הזה שעשה רבות למען הקבוצה והיה שותף לרוב הישגיה בשני העשורים האחרונים בחר לא להגיע. השמועות אומרות שהוא קיבל הזמנה למשחק, אבל זה לא היה מספיק מכובד בשבילו. ובכן, כנראה שהוא באמת קטן. כל הקהל, חוץ ממני, שר לו בדקה ה – 20 (המספר שלו) והוא בטח ישב לו בבית עם רגליים על ההדום, מפצח גרעינים ואז התגנבה לה צביטה קטנה שפיצצה את בלון הכבוד בגופו.
יניב, שורה מתחתיי יש כיסא פנוי, אתה מוזמן לבוא לשבת בו. כשזה מגיע ממני תאמין לי שזה כבוד גדול.

מה שפיגל היה אומר: שלום תקווה. סמל.

בלון, אם צובטים אותו הוא לא מצתבט?

5. "מכוניות 2" – אני אחד מחסרי המזל שלקח להם שעה רק לצאת מהחניון. לא מתלונן רק אומר. לא כולם יצאו ממש מהר חזרה לביתם.

מה שפיגל היה אומר: בכיין, נראה אותו יוצא מחולון.

בקטנה – יאניס פאפאדופולוס מבני סכנין. בקרוב באחת הקבוצות הגדולות. שחקן.

השבוע ציינו בקהילה המוזיקלית עשור ליציאת "Funeral" של הלהקה הקנדית המצויינת "Arcade Fire". זה הזמן להצדיע לשחקן הכדורגל הקנדי הטוב (עניין של הגדרה) בהיסטוריה, פול סטאלטרי.

רגע לפני שאני מתחילה:
אני מאלה שמתרגשות לפני התחלות חדשות, מתרגשות לקראת יום ההולדת שלי ומתרגשת במיוחד לקראת תחילתה של שנה חדשה. זה זמן של שינוי, של החלטות, של עשייה.
בכל שנה, אני כותבת לי על פתק קטן מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה. לא תמיד אני מוצאת את הפתק בתום השנה אבל טוב לי לדעת שיש לי למה לצפות בעתיד.
מה ההחלטות שלכם? שתפו אותי (אולי בסוד?)

בינתיים, נאחל לנו שנה טובה, מלאת מוזיקה, יצירה ואהבה. שלא נפסיק להיפגש.
תיהנו!

תערוכה:
מה? "אני מכאן" – תערוכת רטורספקטיבה
מתי?א-ה 18:45-10:00, ו 11:45-9:00
איפה? ספריית הילדים והנוער ע"ש וואהל, בית אריאלה, רח' שאול המלך 25, תל אביב
למה? לקראת השנה החדשה, הזדמנות טובה לעורר קצת את בלוטות הנוסטלגיה, להיזכר בספרי הילדים מפעם ולראות מה השתנה מאז ועד היום. איך נראה הבית האיורים, כיצד מתוארים דמויות הילדים ומהן השאלות שמעסיקות את הספרים מ"אנו עליזים" (פרץ רושקביץ, 1951) דרך "תירס חם" (מרים רות, ספריית הפועלים, 1978) ועד "בועות הסבון של גלי" (לנה גוברמן, מאת אבירמה גולן, זמורה-ביתן, דביר 2006). אוצרת: ליאורה גרוסמן.
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט מגיעים.

"אני מכאן" – תערוכה רטרוספקטיבית

הופעה:
מה? סאבווי סאקרס
מתי? יום ב', 22.9.14, 19:30
איפה?בארבי, רח' קיבוץ גלויות 52, תל אביב
למה? בגיל 14 לא הייתי ברוקסן. חייתי את חיי השלווים במזכרת בתיה. נכון, המסיבות בבית שלי היו ידועות לשמצה אבל הכול יחסי לשקט של המושבה.
באותה תקופה שרון קנטור הנחתה תוכנית קליפים בשם 'יציאת חירום'. שם ראיתי את ושמעתי לראשונה על להקה שלא בוחלת במילים – סאבווי סאקרס.
עכשיו, 20 שנה אחרי הוצאת האלבום הראשון שלהם, יש לי הזדמנות לראות אותם בלייב עם אביב מארק והמוות, איפה הילד, תערובת אסקוט, מוניקה סקס, אהוד בנאי, משינה, ברי סחרוף , מאור כהן, מידנייט פיקוקס, קיין והבל 90210, ועוד
כמה? 93 ₪
איפה נרשמים? פשוט באים. רכישת כרטיסים באתר הבארבי. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? רן שפירא
מתי? יום שבת, 27.9.14, 20:00
איפה?בארבי, רח' קיבוץ גלויות 52, תל אביב
למה? רציתי שזה יהיה שלב ההימורים השבועי שלי – השלב בו אני ממליצה על מישהו שאני לא באמת מכירה אבל עד שהגעתי לכתיבת שורות אלה כבר הספקתי לחרוש על האלבום (מותר עוד להשתמש במילה הזו) של רן שפירא. בשבת הקרובה, עשור אלבום הבכורה, הוא חוזר לבמה להופעת השקה ומארח את דנה עדיני ואמיר אטיאס מבית הבובות. מופע פותח: אלעד שודלר.
כמה? 53 ₪
איפה נרשמים? רכישת כרטיסים באתר הבארבי או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? כחלני VS  לרוז
מתי? יום שבת, 27.9.14, 20:00
איפה? הקונטיינר, מחסן 2, נמל יפו
למה? הקונטיינר זה בית. זה המקום שאני הולכת אליו ברגל כדי לשמוע הופעה טובה ולשתות בירה על מזח. הערבים החביבים עלי במיוחד היו הערבים בהם יש רביד כחלני או את חיים לרוז או את שניהם. בשבת הם עולים שוב לבמה עם חומרים חדשים של רביד כחלני.
(ושמישהו יגיד ללרוז שאני רוצה שיחזור הופעה של ביקיני)
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

לרוז VS כחלני

הופעה:
מה?דנה ליקוורניק – חוגגת שנה
מתי? יום שבת, 27.9.14, 21:00
איפה? האזור, רח' הרכב 13, תל אביב
למה? הו, דנה אהובתי… המלצתי בעבר על דנה. אפילו פעמיים. אבל הפעם זה חשוב במיוחד. דנה חוגגת שנה לאלבום שלה ותאמינו לי שזה שווה כל רגע. דנה מסתובבת כאן כבר כמה זמן ומכניסה סוג של גרוב אחר למוזיקה. אם נחשפתם אליה רק בדה וויס אז דעו שלא ראיתם כלום – היא אדירה!
לצידה ינגנו משה אסרף (הדג נחש) על התופים, דני שנידרמן (הקרטל) על הבס, אלון מוטקין (פבלו רוזנברג) על הקלידים ודיאנה רוזנברג בשירה.
כמה? 50 ₪ ברכישה מוקדמת או 70 ₪ בקופות.
איפה נרשמים? פשוט באים. כרטיסים אפשר לרכוש בהנחה באתר האזור או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.  

בקטנה:
מסתבר שלפני כמה שבועות האחיות לוז האגדיות קיבלו הזמנה להופיע בפסטיבל דו-וופ בניו אורלינס. נו… אתם מבינים כבר את המעמד? אחרי שירד מפלס ההתרגשות, גילו הבנות שאין להן מספיק כסף לנסיעה ולכן הן מזמינות אתכם למופע ביום שבת באוזןבר שכל הכנסותיו קודש למימון ההוצאות. ככה אתם מרוויחים פעמיים: גם נהנים ממופע משובח וגם עוזרים להן להגיע ליעד! כל הפרטים באיוונט בפייסבוק.

אם לא יהיה להן כסף, הן יגיעו לניו אורלינס באוטובוס:

// רוני שפי

יש לי וידוי: אני מסוגלת להיות ממטרה מהלכת על שתיים. אבל ממש. לפעמים גם אותי מפתיע לגלות כמה בלתי נדלה המאגר של הטיפות המלוחות מהעיניים + נזלת שיכול לצאת ממני. בדיוק בגלל זה, אין לי מושג מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהחלטתי לצפות בסרט "אשמת הכוכבים" ("The fault in our stars"). כבר אפשר היה לקרוא לו "סרט דמעות אמיתי, גליל טישו שלם הוא חובה לידכם בעת הצפייה".

לסרט התוודעתי רק בגלל שיר של אד (הג'ינג'י, זה שנכנס עכשיו למוסיקת מיינסטרים עם שירים נטחנים בגלגל"צ). מתברר שבאלבום החדש שלו יש גם סינגל שאימצו לסאונדטרק (המעולה, אגב) של הסרט. אחרי צפייה בסרט, השיר מצליח לדמע אותי אפילו עוד יותר.

כרזת הסרט The fault in our stars

הסרט עצמו הוא סיפור אהבה בין הייזל, בת 17, לבין גאס, בן 18. סיפור אהבה רגיל ומקסים שמתחיל בצורה הכי תמימה ויפה בעולם, כשהם הופכים לידידים ובהמשך גם מתאהבים, פשוט כי גאס עקשן מספיק.

עד כאן, סיפור אהבה קיטש אמריקאי לא מיוחד בין שני מתבגרים. אמממה, הם מכירים בקבוצת תמיכה לחולי סרטן. היא מונשמת דרך קבע ונאלצת לסחוב איתה את מכשיר ההנשמה בתוך תיק אחרי שהריאות שלה נפגעו, מה שגורם לה להיראות כל הזמן כאילו היא בדרך לטיול והוא מצידו הפסיד 0-1 לסרטן את רגל ימין שלו.

אז כן, במהלך הסרט הבנתי כמה הבגרות שהם מפגינים בדיאלוגים שלהם בתוך כל התהליך שהם עוברים ביחד ולחוד היא לא אמינה בעליל. מצד שני, הדמויות כל כך מתוקות וכובשות שמתחשק להאמין להן, בלי להכניס שמץ של ביקורתיות או שיפוט – האם מישהו בן 18 יכול להיות כל כך בוגר כשזה נוגע למוות הידוע מראש של עצמו, כמו נגיד בתכנון פרו לוויה של עצמו.

אז שוב, לא יודעת מה גרם לי להחליט שזו בחירה טובה לסרט דווקא לשישי בערב, חודש אחרי שהצלקת מהפרידה האחרונה שעברתי עוד מבעבעת וחושבת אם להחלים או לא, אבל בדיעבד - זה אחד הצעדים הטובים שעשיתי.

איכשהו, כשצופים בשני מתבגרים גוססים מתאהבים לראשונה בחיים, החיים האמיתיים מקבלים פרופורציות נכונות. אז כן, התאהבתי בערך מיליון פעם, ושברו לי את הלב בערך מיליון ושלוש (כמו המשפט Full me once – shame on you. Full me twice…). אבל לפחות אני חיה כדי לספר על זה ולחוות את זה כל פעם מחדש כמו הפעם הראשונה. פריבילגיית הבריאות לצידי כדי לקוות שזה מה שיקרה גם בעתיד.

אז התחלתי לחשוב על הקשר האחרון שלי. להודות על הזמן הקצר שבילינו ביחד ועל כל הכיף שהיה לנו למרות שזה נגדע באמצע עם הידיעה שהוא בסדר, רק הקשר בינינו מת. או – כמה אכזרי שזה נשמע, לאהוב כמו בסרט, לתקופה קצרה ומתוקה בצורה הכי אמיתית, הכי טהורה, הכי יפה והכי תמימה ולדעת שזו הייתה האהבה הראשונה והאחרונה לשניכם.

הציניים מבינינו יכולים להגיד שזה כמו כל קשר ראשון בתיכון שנגמר בחתונה. אבל המוות נותן לך סיבה די טובה להפסיק להרגיש שטחית כשאת ממשיכה להתעקש בפני כולם על כמה טוב היה לכם ביחד ואיך לא יהיה שוב מישהו כמוהו. פשוט כי לא באמת יהיה לך זמן לאהוב ככה שוב, ולא כי כרגע כל מה שאת מצליחה להרגיש זה רק צריבה בחזה עם כל אזכור של השם שלו בזמן הניסיון להפנים שלמרות הכל – הזמן כן עושה את שלו.

למוות בכל זאת יש קסם משלו ואפילו רומנטי, מסתבר.

//איתאל קלנגן

ההיסטוריה של ההמבורגר מורכבת, ישנם ויכוחים עיקשים בנוגע לשאלה מי המציא אותו או מי הגיש אותו לראשונה, אפילו בנוגע לשאלה מהי ארץ המקור של ההמבורגר יש ויכוח, האמריקאים (כמובן) טוענים שאמריקה היא ארץ המקור, אבל הגרמנים (באופן מפתיע) טוענים שזה היה דווקא אצלם.

רמז בנוגע לארץ המקור אפשר למצוא בשם. הרבה נוטים לחשוב (ולא בצדק) שהמבורגר אמור להיות עשוי מבשר חזיר (Ham = חזיר), בפועל, ב-1900 הגיעו מלחים גרמנים לעיירה ניו הייבן בקונטיקט ואכלו שם סנדוויץ' עם כדור בשר (Meat Ball Sandwich) והם כל כך נהנו ולא הפסיקו לאכול אותו במשך שהותם בעיירה שהם החליטו לתת לסנדוויץ' האהוב את שם העיר ממנה הם באו – המבורג - ומכאן מקור השם.

(בראסרי – הקציצה הטובה ביותר. מתוך מויקיפדיה)

בתקופה האחרונה, מאיה, חברה שלי, ואני החלטנו לחפש את ההמבורגר הכי טוב בארץ, הרחקנו לכת עד ליומנגס בצומת רופין, אכלנו המבורגר במקומות המפורסמים של תל אביב: במיטבר, בברסרי ובויטרינה ואפילו אכלנו המבורגר בברביס באילת. הכנסנו לרשימה גם את וולפנייטס ומוזס הידועות ואי אפשר בלי להכניס קצת ג'אנק אז אכלנו במקדונלדס. בכל אחד מהמקומות דירגנו את ההמבורגרים לפי פרמטרים שונים: איכות הקציצה, מידת עשייה, רטבים, תוספות והצ'יפס, הרי אי אפשר בלי צ'יפס.

הקציצה הכי טובה שמצאנו הייתה בברסרי – יש שם הרבה כבוד לבשר.
הצ'יפס הכי טעים היה בויטרינה – יש להם שם צ'יפס תפוח אדמה ובטטה עם זסט לימון שמוגש עם קטשופ סלק – מעולה!
התוספות הכי טובות היו בברביס – שם התוספת מוגשת טחונה בתוך ההמבורגר (כולל בייקון וגבינה!!)
החוויה הכי טובה הייתה ביומנגס – מקום עם מספר תוספות בלתי יאומן (מעל 20 סוגי גבינות), אחלה אווירה והרבה כבוד להמבורגר (הוא פחות הצטיין בטעמים).

(המבורגר הצ'אלאנג' של יומנגס – בעיקר חוויה)

אחרי כל המסע הזה החלטנו שאי אפשר בלי להכין המבורגר בבית, חיפשתי הרבה מתכונים, התייעצתי עם הרבה אנשים ובסוף סמכתי על ההמלצה של מתן, בעלה של מרינה מהעבודה שלי, Foodie רציני ובשלן לא קטן. ההחלטה התבררה כנכונה. אחרי שנסגרנו על מתכון הייתה לנו מחלוקת לגבי איזה תוספת להוסיף או איזה תוספת הכי פופולרית על המבורגר, אז אחרי מחקר קצר אני גאה להגיד שהבייקון מנצח אפילו את הגבינה שמתבססת במקום השני! החלטנו ללכת על גבינה כדי לתת את הכבוד לבשר של איזו ( עליו אדבר בהמשך) ולא להשתלט על הטעם שלו.

הלכתי לפי המלצתה של מאיה ונסעתי לקנות בשר ב'איזו Eazo בשרים' ברחוב בן יהודה 169 בתל אביב. הגעתי לאיזו וביקשתי להרכיב תערובת בשרים להמבורגר מאנטריקוט, סינטה ושייטל. השילוב של השומן בשייטל ובאנטריקוט עם הטעמים העזים של הסינטה והאנטריקוט הרכיבו מבחינתי את ההמבורגר המושלם, השירות היה מעולה, מקצועי והבשר מעולה – מומלץ בחום, קילו תערובת כזאת עלה לי 89 שקלים חדשים.

(איזו – אחלה מקום לקנות בשר במרכז תל אביב)

ביקשתי מהם גם המלצה למקום הכי טוב בו אמצא את לחמניית ההמבורגר המושלמת. כשנשאלתי לאיזה כיוון אני נוסע, לא היה לי ספק ועניתי – "לכיוון לחמניית ההמבורגר המושלמת". אז הם לא בחלו באמצעים ושלחו אותי ל'מאפיית הגבול' ברחוב יפת 262. אזהרה – זה רחוק, אבל מבחינתי הנסיעה שווה את זה. בדרך חזרה עברתי בשוק הכרמל וקניתי גבינת אמנטל עם טעמים חזקים, קצת חמוצים, חסה, עגבנייה ובצל שאחר כך יהפוך למטוגן.

ניגשתי למלאכת הרכבת הקציצה, עקבתי אחרי ההוראות של מתן, קצצתי בצל שלם דק דק וטיגנתי אותו קלות, ערבבתי לתוך הבשר ותיבלתי אך ורק במלח גס ופלפל גרוס טרי ולאחר מכן לשתי את הבשר במשך חמש דקות – שלב הלישה חשוב כדי לשבור את הסיבים שבבשר, לא לוותר עליו! הכנתי את הקציצות לפי משקל (למאיה 200 ולי 300).

(קציצות 200 ו300 גרם – נראה גדול – מתכווץ בצלייה)

קליתי את הלחמניות פרסתי את ירקות והתיישבנו לאכול.

(ירקות חתוכים בצד – חובה!)

אימא שלי, בוגרת תואר שני בעיתונאות וכותבת ברמה גבוהה, אמרה לי פעם שעיתונאי שכותב "אין מילים לתאר את מה שקרה שם" לא צריך להיות כותב, אז אני לא אכתוב את זה אבל ההמבורגר היה מעולה, בלי שום ספק אחד הטובים שאכלנו בכל המסע שלנו!

(המבורגר ביתי אמיתי)

העובדה שאתה מסתובב ואוסף ובוחר מצרכים ומרכיב בדיוק מה שאתה רוצה ובסופו של דבר גם אוכל אותו בהחלט תורם להרגשה ולטעם של ההמבורגר, אז תפנקו את עצמכם ואת מי שאתם אוהבים ותכינו המבורגר בבית. בתאבון!

ברכות ראש השנה בראי הכדורגל הישראלי:

מורן:

1. 1. שתגזור עלינו גזירות טובות – תורידו את מחירי הכרטיסים, תבטלו את עמלת ההזמנה באינטרנט (הזוי שזה קיים בכלל), תסללו עוד דרכי גישה ויציאה מהאצטדיונים, תתנו לנו לשתות בירה או לפחות מים באצטדיון, תשקיעו קצת באוכל כי נקניקיה זה לא אוכל וגם אין סיבה שאני אשלם 40 ש"ח על שתיה ונקניקיה. תבינו שכדורגל זה גם מה שקורה בזמן שאין משחק ולא רק מה שקורה על המגרש. שם כבר הבנו שאנחנו לא מצליחים להשתפר אז לפחות בואו נהנה ממה שקורה מסביב.

כהנים, נהנים יותר.

1. 2. שנפרה ונרבה כדגים – דגים אפשר לתפוס ברשת, לשער מחוברת רשת, אנחנו רוצים לתפוס שערים וכמה שיותר בבקשה. כיף לנו לראות משחקים שיש בהם גולים.
   אפס : אפס (0 : 0) הוא חרפה למהות המשחק, לא סתם זה הסמל של שירותים. להבקיע שערים זו לא משימה מסובכת יתר על המידה, כאשר על השער שומר איש צנום, שטובע בתוך כמעט 18 מטר ריבוע. לתשומת לב הקבוצות, כדי להבקיע צריך לבעוט. חשוב. סבבה? יופי.
2. 3. שיצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה – תופעת המנודים פשוט מעצבנת אותי. אני לא מצליח להבין איך שחקנים מעדיפים לשבת ביציע ולא לשחק. אני מבין שיש לכם חוזה, אחלה, אבל אתם לא נוהגים בחוכמה. זו לא רק אשמתכם, גם הקבוצות נוהגות בטיפשות לא קטנה. כמו במלחמה גם כאן יש רק מפסידים.
3. 4. שנהיה לראש ולא לזנב – שנשתמש בראש שלנו כי יש בו שכל ומהזנב אנחנו מחרבנים אז מזל שהמוח בראש. כשרוצים לשרוק בוז לשחקן מקבוצתכם (ע"ע טוואטחה ורייכהרט) עשו זאת לפני ואחרי המשחק ולא במהלכו, אחרת אתם פוגעים בכל הקבוצה ולא רק בשחקן. כשמחרימים משחקים, גם אם מדגדג באצבעות והגרון ניחר, אל תלכו, סולידריות היא הכלי החברתי החזק ביותר שקיים. המאבק איננו סקטוריאלי ומהווה בעיני המשך ישיר למחאת 2011. הצדק החברתי חשוב הרבה יותר מניצחון במשחק כדורגל.
4. 5. שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה – ושמכבי חיפה יזכו באליפות.

מור:

1. 1. ויבוא רוכש לעמו האדום – כל קבוצה מאחלת לעצמה איזה מיטש גולדהאר כזה, שיורה כספים לכל כיוון וללא אבחנה. השנה, כמו בכל שנה בעשור האחרון, הצד האדום של תל-אביב משווע לרוכש. עם תקציב שרובו מוקדש לתשלום חובות, עם קו הגנה שנראה כאילו הוא טוען לאי-שפיות וחצי קבוצה עם גיל ממוצע שלא יאפשר להם לקנות וודקה-רד בול. כל מה שרוצים בוולפסון, זה איזה נדבן נחמד, רצוי יהודי (לא תנאי בסיס), עדיף סוציאליסט (לא הגיוני אם יש לו כסף) והכי חשוב, אחד כזה שיש לו מה לפזר.השמועות מדברות על שלושה כאלו פוטנציאלים, תכל'ס, מספיק אחד. אמן.

בעצם למה לא קים? גם סוציאליסט, גם אדום וגם מנהיג חזק! (מתוך עמוד הפייסבוק: קים בוא לכיכר)

1. 2. ויפנו את רבבותם מזרחה – אף פעם לא הבנתי את שיטת העבודה של משטרת ישראל במשחקים גדולים, מושכי קהל ועם פוטנציאל התלקחות. השיטה: הפניית הקהל היוצא מהשערים כקילומטר מזרחה, במקרה של בלומפילד. וזאת על מנת שהקהלים היריבים לא ייפגשו ביציאה. בפועל, שני מחנות האוהדים מופנים לאותו מזרחה, רק מספיק רחוק מהאצטדיון והיכן שאין שוטרים. שם כבר הרבה יותר קל ללכת מכות. אולי די עם זה?
2. 3. וישפוט משפט צדק את עמו ישראל ולא את הפועל – ערוץ הספורט שלום, בעבר הערכתי מאוד את היושרה העיתונאית שהתיימרתם להציג. היום, בלשון המעטה, אני כבר פחות מעריך. מבין שיש קשר להנהלת מכבי בכדורסל, מבין שיש "כתבי חצר", אבל כמה אפשר להתייחס לאוהדי הכדורסל של הקבוצה האדומה מתל-אביב, בצורה נבזית. נכון, יש מספר לא קטן מתוכם שמתנהג בצורה גועלית (ראה סעיף 4) אבל זה בהחלט לא כולם ויותר מכך, לא בכל פעם שיש תקרית אלימה שאינה קשורה אפילו אליהם, אתם תראו את התמונות שלהם. אחד, זה לא תורם למיגור הבעיה, להיפך. ושניים, זה רחוק מלהיות מקצועי.
3. 4. וירנן, ויפזז וישכח את עברו – די עם זה, באמת, שירי שואה, איחולי מיתות שונות ומשונות ושנאה יוקדת שמעלימה את האלמנט הטהור ביותר של אהדה ספורטיבית – האהבה. בתוך עמי אני יושב אבל רגלי, נקעה כבר ממזמן. לא לשירי שואה!
4. 5. וינשק סמל קבוצתו לשווא – אין עוד הרבה סמלים כמו מאלדיני, ג'רארד או טוטי. הלוואי שהיו עוד רבים, אבל הזמנים השתנו. את מה שעשה גילי ורמוט השנה, אפשר רק להעריך, גם אם אינך אוהד הפועל. אז בעצם למה לא? תנו לחלום קצת, בכל זאת, שנה חדשה, תקוות חדשות.

מורן&מור

הפינה המוזיקלית לסיום. השבוע חגגו בכל העולם 23 שנה לצאת NEVERMIND של נירוונה. במקום אחד חגגו במיוחד – בסאות'המפטון, לא רבים יודעים שקורט קוביין היה האוהד מספר 1 של האדומים-לבנים-שחורים, קבוצת הכדורגל המקומית. יש הטוענים שאת השיר הבא הוא הקדיש למת'יו לה-טיסיה:

רגע לפני שאני מתחילה:
השבוע תרבות יום א' הוא מדור מעורב. לקראת יום כיפור החלטתי לשלב בין המלצות לדברים שעושים בחוץ ובין המלצות לדברים שדורשים התכנסות פנימה. לא הצלחתי לוותר לגמרי על ההופעות והתערוכות אך מכיוון שאני כבר מתכננת מה אעשה ביום כיפור שלי (חוץ מלסדר את הארון), בחרתי לשתף אתכם גם בזה.
תיהנו!

תערוכה:
מה?PUPA
מתי?יום ה', 2.10.14, 20:00
איפה? גלריית משונע, רח' הרצל 112, תל אביב
למה? פירוש המילה PUPA, גולם של חרק, בובה בשפה הלטינית, עצם מונפש ללא רוח חיים מזכיר כי הגדרות של זהות, שייכות ואחרות הינן נזילות ועלולות ליצור חוויה מאיימת באמצעות הדרכים בהן סיפורים נוצרים, מתפרקים או קמים על יוצריהם. הנייר כחומר גלם משמש את חמשת האמנים לכדי תערוכה קבוצתית – ליאור שטיינר, מיכל אורגיל, גליה עופרי, אורן פישר ושחר שריג במגוון סגנונות: מיצב, פיסול, רישום ועוד. אוצרת: ד"ר טלי גריר.
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט מגיעים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

שחר שריג – PUPA

הופעה:
מה?OLD MAN RIVER
מתי? יום ה', 2.10.14, 22:30
איפה?לבונטין 7, רח' לבונטין 7, תל אביב
למה? את אוהד ריין, הלא הוא OLD MAN RIVER, הכרתי לפני כמה שנים כשנקלעתי להופעה שלו בקונטיינר. הו… הוא היה מעולה. מאז הוא קצת נעלם לי (או שאני נעלמתי לו) ופתאום הוא צץ מחדש בדה וויס והוא הדבר ששווה בשבילו לראות את התכנית הזו. עכשיו הוא מופיע גם בלבונטין 7, ואם כבר אמרנו דה וויס אז ילוו אותו שניים מהתכנית – טליה לונדונר ואיל כהן.
כמה? 60 ₪ במכירה מוקדמת, 70 ₪ בערב ההופעה.
איפה נרשמים? פשוט באים. רכישת כרטיסים באתר טיקט סנטר או בקופות לבונטין 7. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

תערוכה:
מה? צילום בזמנים אפלים – חיים דעואל לוסקי
מתי? שלישי- חמישי: 16:00-20:00, שישי-שבת: 10:00-14:00
איפה?מובי – מוזיאוני בת ים, רח' סטרומה 6, בת ים
למה? חובבי הצילום וההיסטוריה ייהנו במיוחד מהתערוכה הזו. התערוכה  מציגה את גוף העבודות יוצא הדופן שפיתח הצלם, הפילוסוף והמורה חיים דעואל לוסקי במשך ארבעה עשורים. התערוכה בנויה סביב כתריסר מצלמות שדעואל לוסקי בנה מסוף שנות השבעים עד היום, מצלמות ייחודיות שצמחו מתוך חקירה של גוף המצלמה המסורתי. במסגרת התערוכה מציג דעואל לוסקי מצלמה אשר נבנתה במיוחד לתערוכה: מצלמת "מובי", המצלמת  32 פריימים מכל צדדיה, ומבוססת על מבנהו העגול של המוזיאון.אוצרת: אריאלה אזולאי.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים בעמוד הפייסבוק של המוזיאון.

חיים דעואל לוסקי

סרט:
מה?אבודים בטוקיו
מתי? יום שישי, אחרי חצות
איפה? בסלון, על הספה, עם כוס יין אדום (או סאקי)
למה? יש לי מסורת מוזרה. בכל שנה, ביום כיפור, אני רואה את הסרט אבודים בטוקיו. בכל שנה, ביום כיפור, אני מתאהבת בביל מארי ומפנטזת על פריחת הדובדבן.
זה סיפור חצי אוטוביוגרפי של סופיה קופולה ועל התקופה שבילתה ביפן. בוב האריס, שחקן מתבגר מגיע לטוקיו כדי לצלם פרסומת, פוגש בשרלוט (סקרלט ג'והנסון) שמלווה את בעלה הצלם. הם מבלים כמה ימים יחד וספק מתאהבים, ספק נקשרים. בסצנה האחרונה אני תמיד מזילה דמעה. מרגישה שביל מארי נפרד גם ממני. ככה אני מאוהבת בו.
במאית? סופיה קופולה.
איפה נרשמים? פשוט צופים.

ספר:
מה? מר ורטיגו
מתי? יום שבת, כל היום
איפה? בסלון, בנמל יפו, על ספסל בשדרה.
למה? בפעם הראשונה שקראתי את מר ורטיגו הייתי אי שם בדרום אמריקה. אולי בגלל זה בשבילי זהו ספר של מסע, חשיבה מחדש, התעוררות. יכול להיות שאני מייחסת תוכנות הירואיות כאלה לספר שנמצא רחוק מזה, אך עדיין, בכל פעם שאני קוראת אותו אני מבינה אותו קצת אחרת. לפעמים אני הנער, לעתים אני המאסטר היהודי. יש פעמים שאני סתם דמות שחולפת על פני שניהם.
הוצאה? עם עובד.
איפה נרשמים? פשוט קוראים.

מר ורטיגו – פול אוסטר

בקטנה:
אתם ביקשתם והם חזרו! עמית ארז, מוזיקאי אדיר בפני עצמו, אסף סביבו חבורה עם המון כישרון – יעל שפירא, יואב בריל, נוגה ארז ודודי ברקת ויחד הם Amit Erez & The Secret Sea. החבורה המעולה הזו מצליחה ליצור משהו קצת אחר ומאוד מרענן. האלבום של סיקרט סי מגבש חומרים עליהם עבד עמית ארז בשנים האחרונות. אם פספסתם את ההופעה הראשונה בפסאז' אל תרשו לעצמכם לפספס גם את ההופעה השניה ביום ד', בשעה 22:00. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק .

// רוני שפי

ברביעי הקרוב יקב רמת הגולן חוזר (זו הפעם השניה, בתקווה מיני רבות) ל-'סינמה שמים', בו יוקרן הסרט 'טעם החיים' של חבורת מונטי פייתון, בליווי גבינות ויין. כל הפרטים – בהמשך.

נתחיל מההתחלה: לפני שבועיים המלצתי על כמה וכמה סרטים מתוך פסטיבל אוטופיה, שזה עתה נגמר (היה נפלא, אגב) ושניים מהסרטים הכי טובים שהיו בפסטיבל הם 'תיאוריית האפס' והקלאסיקה הגאונית 'ברזיל', משנת 1985, אותה ראיתי לראשונה. המשותף בין שני הסרטים הללו הוא במאי הסרט – טרי גיליאם. שמחתי לשמוע על ההקרנה הקרובה כי אם נתחיל מההתחלה שוב: בתחילת דרכו הקולנועית, עבר גיליאם לבריטניה, שם הצטרף אל חבורה שהצליחה לא מעט – מונטי פייתון.

על החבורה: מדובר בשישה קומיקאים שיצרו תכנית טלוויזיה מסוף שנות השבעים ועד אמצע שנות השמונים, ולאחר מכן עברו אל המסך הגדול עם ארבעה סרטים: 'הגביע הקדוש', 'בראיין כוכב עליון', 'טעם החיים' ו-'ועכשיו למשהו שונה לגמרי'. אני סבור כי גם מי שלא צפה באף סרט של החבורה או ראה את הסדרה, נתקל במערכון כזה או אחר שלהם, בין אם מערכון 'המשרד להליכות מטופשות' לבין אם 'שיר חוטב העצים' או מערכון 'האינקוויזיציה הספרדית' (או כל-כך הרבה מערכונים מוכרים וטובים אחרים). אופתע לשמוע למשל חבר שיטען כי מעולם לא ראה או שמע על מערכון 'התוכי המת' (ואם כך – הנה הזדמנות לטייח חור בהשכלה).

על הסרט: 'טעם החיים', משנת 1983, נחשב להפקה היקרה והמורכבת ביותר של החבורה. מדובר בקומדיה פילוסופית אפיזודיאלית (שמונה חלקים) הסוקרת את חיי האדם מרגע לידתו ועד שנשמתו פורחת ממנו ומתפקדת בשערי גן-העדן, ועוסקת בנושאים כגון חיים, מוות, דת והמין האנושי. הסרט גדוש כמובן בבדיחות מטורפות ונועזות, הומור אנרכיסטי ופארודיות כמו שרק הפייתונים יודעים לעשות.
היה עלי להודות, בבושת פנים, שלצערי אינני באמת יכול, עדיין, להמליץ על הסרט, מכיוון שעוד לא יצא לי לראותו. אך למעשה, במחשבה שניה, נהפוך הוא – אני מבסוט לאללה, כי למזלי לא יצא לי לראות את הסרט עד כה וכי אזכה לעשות זאת לראשונה על המסך הגדול. ועוד עם גבינות ויין. לא יהיה מאושר ממני! (טוב.. חוץ משאר הנוכחים).

על ההקרנה: לפני שבועיים יקב רמת הגולן פצחה בסדרת אירועי "סינמה שמים" – הקרנת סרט תחת כיפת השמיים, עם בר גבינות (מדהימות!) של משק יעקבס ויין. בפעם שעברה הוקרן הסרט 'יסמין הכחולה' של וודי אלן, והפעם – 'טעם החיים'. האירוע יתקיים בגן העצמאות, ב1.10 (רביעי הזה) מ-19:30. לחצו כאן לאיוונט בפייסבוק.

אציין בכוכבית (שלא יקרה שתגידו "הזמנת אז באתי אך לא ידעתי ש.."): כי הישיבה היא על הדשא, אז תביאו מחצלת או משהו, ואמנם ההקרנה מתחילה ב-20:30, אבל אל תגיעו ברגע האחרון כי חבל – לא תתפסו מקום טוב.

נתראה שם!

// יניב חפץ

ברוב עונת הכדורגל התחושה היא שכל מי שקשור לענף ומשתכר ממנו צריך לבקש סליחה מאיתנו אך הגיע הזמן לחשבון נפש קל. הנה הן עשר הסליחות שחייבות להאמר לקראת יום הכיפורים.

מורן:

1. השחקן הישראלי – בסופו של דבר אתם כמונו, כלומר ישראלים. קצת חפיפניקים, מעגלים פינות, אוהבים לבלות הרבה ולעבוד מעט, מלאים בפוזה ומאצ'ואיזם אך ריקים מכל תוכן אמיתי. אנחנו דורשים מכם יותר מדי. מרוב הצפה של ליגות אירופאיות אנחנו מתבלבלים וחושבים שלידור כהן הוא רונאלדו, שברק בדש הוא זלאטן והם לא. הם בסך הכל לידור וברק. ישראלים. כמוני, כמוך.

2. יורם ארבל – אני חושב שלא מילאנו אחר אחת המצוות החשובות שיש, "והדרת פני זקן". אם היו עושים בדיקה מי האדם שהרוויח הכי הרבה כסף בספורט הישראלי, אין לי ספק שאתה בחמישייה המובילה. על כך מגיע לך כל הכבוד, אולי לזהות שחקנים זה קשה אך לעשות כסף מהספורט הישראלי זה קשה הרבה יותר.

3. דני נוימן – הבט דני, יש אפשרות שאני אבקש ממך סליחה אך זה לא פוסל את האפשרות שאני לא אבקש סליחה. בוא נחכה עוד קצת ונראה איך יתפתחו העיניינים.

אנחנו לא מבקשים סליחה מאף אחד (מתוך ויקיפדיה)

4. אייל משומר – נכון שכבר שמונה שנים לא הצלחת להרים הרמה מדוייקת בתנועה (לא בטוח שאני מגזים), נכון שבכל תנועה שלך אני בטוח שאתה הולך להתפרק כמו מר תפו"א (צעצוע של סיפור), אבל אתה כנראה המגן הימני הכי טוב שיש לנו. הביאו לך על הראש מגנים ימניים בקצב ובכמות שגאזה שותה בירה ואתה בשלך,  חורך את הקו הימני, לא מתייאש ובעיקר מאמין. גם אני מאמין אייל, גם אני מאמין שההגבהה הבאה תהיה מושלמת.

5. תקשורת הספורט – אני יודע שאתם חייבים להתפרנס אז אתם מעלים תמונות פורנו. כל גבר צריך מרפסת לבהות בה ולדמיין איך הוא מקפיץ שני כדורים, בועט אחד במספרת אדירה לחיבורים ואת השני הוא מכניס בין הרגליים. כולנו בבונים רפי שכל המונעים על ידי כוחות בהמתיים הטבועים בנו עוד טרם הצלחנו לעמוד על שתי רגליים. אתם מכירים אותנו מצויין. תודה לכם. באמת, אתם עושים עבודת קודש. לא כל אחד מוכן להיכנס לבִּיצה כי יש שמועה על צפרדע שהופך לנסיך.

* ובכן דני. החלטתי לא לבקש סליחה. אל תשכח להוריד את הגוף.

מור:

אמנם אני לא מרגיש שעשיתי רע למישהו מהמוזכרים מטה, לפחות לא כמו שהם עשו לי, אבל מורן התחיל וכידוע, המתחיל מצווה, אומרים לו: מור! סיים את מה שמורן התחיל.

1. ישראל זגורי – נראה לי כמו ההתאמה המושלמת לסעיף הראשון של מורן: פוזה – יש. חפיפניקיות – יש ויש. הצגות תיאטרליות – יש! כדורגל – לא מספיק, אולי בתיאוריה. אז מצטער ישראל, מצטער שציפיתי ממך לעזור להוריד את הלחץ מורמוט.
IN GILI WE TRUST!

2. אלי גוטמן – אני לא יודע אם אתה תמים או פשוט משחק את תפקיד המאמן הלאומי לפי הספר. גם הקמפיין הקרוב לא יסתיים בעלייה לטורניר גדול, ככל הנראה. אני מתנצל בשמם של שחקני הדור הזה, שבתמימותך/חוסר ברירה אתה סומך עליהם כל כך. (ובתכל'ס מה תעשה? תשחק עם שחקנים מדור אחר?).

3. מכבי תל אביב כדורסל – כבר שנים שיש תואר אחד שלא עוזב אתכם, מה שלא תעשו: תזכו בגביעי אירופה, תפסידו אליפות, תתנהלו בכוחניות, תטאטאו פרשיות הזויות, אולי אפילו לא חוקיות ובעיקר לא תקפידו על זהות מקומית (בלשון המעטה). בימים שיש יותר מערוץ טלוויזיה אחד (למרות שערוץ הספורט מתפקד יפה כערוץ רשמי). "הקבוצה של המדינה" – זה התואר שאני ממש מתנצל שממשיכים להשתמש בו כשמזכירים אתכם.

4. ספורט 1 ו-2 – מיום הקמתכם ניהלתי חרם עקשני על שירותיכם כשאני ולא אחר הנפגע היחידי ממנו. עם הריצה המטורפת של ליברפול בעונה שעברה, נשברתי.מבקש סליחה, זה לא יקרה שוב (לפחות עד שליברפול יאיימו שוב לחזור לימיהם הגדולים).

5. דני נוימן – אני רוצה לנצל את ההזדמנות לתקן את הרושם שיצר שותפי מלמעלה, מבחינתי היית ותמיד תהיה ההוכחה לנוראיותם של מינויים פוליטיים. סליחה על ששותפי השאיר אותך במתח, אצלי זה לא היה קורה.

אנצל את ההזדמנות לאחל למורן נסיעה טובה להודו, מולדת כדורגל הפילים, לכמעט החודשיים הקרובים. אני מתחייב שבהעדרך אפעל ככל יכולתי למצוא מישהו שיוכל למלא את מקומך ולשמור על הקו הבלתי מתפשר של הבלוג הזה, ועל ההתעקשות לא לצבור קהל קוראים.
נמסטה!(או מה שזה לא יהיה).

ברוח הסליחות, הפעם שיר על אחד מהגדולים ביותר, שלא מבקש סליחה מאף אחד. ד"ש למטראצי.

// מור שפיגל ומורן כהן

רגע לפני שאני מתחילה:
אני לא יודעת אם זה בגלל הסתיו, או אולי בגלל שחג סוכות בפתח ואולי זה סתם צירוף של הנסיבות אבל השבוע יש כל-כך הרבה אירועים טובים שפשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לוותר על אף אחד מהם. לכן, באופן חד פעמי (והלוואי שיהיו עוד שבועות כאלה) תרבות יום א' מתפצלת לשניים. חמישה אירועים בחלק א' וחמישה אירועים נוספים בפוסט נוסף, חלק ב'. שם תמצאו: גיל דסיאנו ביטון, 1:1, תערוכת PRINTS ועוד…
תיהנו!

פרופורמנס:
מה? מעבר/ FOREVER
מתי? יום א', 5.10.14, 20:30
איפה? מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל אביב
למה? זה מסקרן, זה מיוחד, זה חד פעמי. גם אם ראיתם משהו דומה, לא ראיתם את זה. היתרון בתיאטרון חזותי הוא שבכל פעם דברים נראים אחרת.
הפקה חדשה לתיאטרון קליפה, בית לתיאטרון ומופע חזותי, על הגבול המטושטש בין פרפורמנס ואמנות חזותית, היצירה מעבר/ FOREVER מציעה מהלך של דימויים מושכים ומתעתעים המניעים את הקשר בין יופי לאלימות. אם בא לכם להציץ בתמונות נוספות וסרטונים (חוויה בפני עצמה), הקליקו כאן.
כמה? 100 ₪. הנחות מיוחדות לגמלאים, סטודנטים וחיילים.
איפה נרשמים? פשוט באים. רכישת כרטיסים בטלפון: 03-6879219/03-6399090או באתר תיאטרון קליפה. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

אירוע מוזיקה:
מה?8 days of vinyl love
מתי? יום א', 5.10.14, 21:00
איפה? תדר, בית רומאנו, דרך יפו 9, תל אביב
למה? 8 ימים של אירועים מיוחדים וכולם קשורים בתקליטים. כן… כן… תקליטים: השקת הספר "סיפורי כיסוי" המציג עובדת מחקר של ממש על עטיפות של תקליטים ישראליים, השקת התקליט הראשון של התדר (יום יבוא וזה יחשב לפריט אספנים), יריד תקליטים וכמובן המון מוזיקה טובה ברקע.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים ומידע על האירועים באיוונט בפייסבוק.

days of vinyl love

הופעה:
מה? אלון עדר והלהקה
מתי?יום ב', 6.10.14, 22:00
איפה? זאפה הרצליה, רח' מדינת היהודים 85, הרצליה
למה? לפני בערך שנה וחצי, אולי יותר, נחשפתי במקרה לאלון עדר. מישהו שמכיר מישהו שמנגן עם משיהו אחר אמר לי שכדאי לי לשמוע אותו ולזכור את השם. אני בחורה ממושמעת (בדרך כלל) ולכן חקרתי קצת ושיננתי את השם. עכשיו הוא עולה עם מופע השקה לאלבום מצוין, "סיכום החיים עד כאן". פתאום מרגיש לי שיש עוד מקום לשירים של "פעם" ועדר עושה לי נעים…
כמה? 85 ₪.
איפה נרשמים? מופע בישיבה. יש להזמין כרטיסים באתר זאפה. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? האחיות ג'משיד
מתי? יום ב', 6.10.14, 20:00
איפה? לבונטין 7, רח' לבונטין 7, תל אביב.
למה? הגענו לשלב ההימורים האהוב עלי ביותר והפעם עם האחיות ג'משיד. בשבוע שעבר טיילתי לי ברחבי הפייסבוק, נתקלתי בהן והתאהבתי. לא ברור לי איך לא ראיתי אותן קודם.צמד האחיות, עדן (שירה וצ'לו) ושי-לי(שירה וגיטרה) עושות את זה פשוט וטוב. קשה לי להגיד שזה הימור כי אני יודעת שהן יהיו טובות.
כמה? 35 ₪.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? דניאל דור
מתי? יום ג', 7.10.14, 21:00
איפה? קונטיינר, מחסן 2, נמל יפו
למה? גילוי נאות: דניאל דור הוא חבר. הוא כישרון גדול ולכן כתבתי עליו כבר בעבר וזה לא מפריע לי לכתוב עליו שוב.
במופע שלו הוא משלב חומר מקורי מהאלבום "רוק פוזיטיבי" וגרסאות כיסוי מופלאות לשירים של בוב דילן. תגיעו, קחו לכם בירה, מלאו את הריאות שלכם באוויר הים ותיכנסו לאווירה. נתראה שם (שוב).
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

בקטנה:
לקראת סוכות אני רוצה לצאת מהעיר. אולי אפילו לחוות אירועים של קטנטנים. אז אם אתם מכירים/שומעים/ יודעים/ מוזמנים למשהו מעניין ומסעיר בחול המועד, תזמינו גם אותי?
ועד אז, הנה קותימן. אין כמוהו קותימן:

// רוני שפי

שלמה ארצי מגיע להופעה באשדוד, הוא היה צריך להגיע חודשיים קודם, אבל ההופעה נדחתה בגלל המלחמה. קרוב ל-200 רקטות גראד נחתו בעיר אשדוד במהלך מבצע "צוק איתן". עשרות אזעקות החרידו את אוזני התושבים. המלחמה אילצה את שלמה ואותנו לחכות. והנה, המלחמה נגמרה, ויצא שהתראינו שוב באיזה הופעה. ההופעה הכי מרגשת שהייתי בה.

אני יושבת בשורה השלישית, במרכז הבמה, יכולה להריח אותו נושם וכמעט מתחשמלת מהאנרגיה באוויר. בגוש שסמוך אלי נכנסים לאט לאט בחורים צעירים, חלק על קביים וחלק על כיסאות גלגלים. מאוחר יותר בהופעה, הם ירקדו עם הקביים באוויר, יחגגו את החיים. אחר כך, שלמה יכריז "פצועי צה"ל" ויתכוון לגיבורים שהוא הזמין להופעה, הלוחמים שנפצעו במבצע צוק איתן. הלוחמים שנכנסו לעזה כדי שבאשדוד יוכלו לישון. כדי שאשדוד תוכל לארח 6,000 איש באמפי החדש שנבנה. כדי שבאשדוד לא יצטרכו לשהות בקירבת מרחב מוגן. כדי שלא יצטרכו לשכב על הכביש וכדי שלא יצטרכו לחכות לאזעקה הבאה. ולא רק אשדוד, כל איזור הדרום. כל המדינה.

קביים באוויר

כשצה"ל נכנס לעזה אני זוכרת שהלב שלי נקרע, מצד אחד התשישות מהמצב הביטחוני, הרצון הזה להגיע להכרעה. מצד שני, הילדים שלנו שם, האחים שלנו, החברים שלנו, כמעט לכל אחד היה מישהו שם. מישהו בתוך עזה. שם שהוא קיווה לא לשמוע במשדרי החדשות. וכולנו נצמדנו למסך. 

והמלחמה נגמרה, זמנית לפחות. והמלחמה עלתה ביוקר – בהרוגים, בפצועים, במשפחות שנהרסו. אבל היא נגמרה. וכששלמה עלה על הבמה, חייך אל הפרצופים בקהל, שישבו כל כך קרוב אליו, רוקדים עם הקביים באוויר, כששלמה ארצי הכריז "פצועי צה"ל" – פתאום 6,000 איש עמדו הרגליים, 6,000 איש הריעו ללוחמים שנפצעו, 6,000 איש הצדיעו לגיבורים של כולנו. העיר אשדוד הצדיעה לגיבורים שהביאו את השקט לתושביה.

והעובדה שההופעה התקיימה בעיר אשדוד, עיר שהוכרזה כשטח עימות במהלך המלחמה, הפכה את ההצדעה לחיילים למצמררת. למרגשת. למיוחדת. 

כמה דקות לאחר מכן סינגולדה ירד אל הלוחמים וניגן להם. הקהל מייד שר לצלילי הגיטרה "השמש ידום בין עזה לרפיח, ירח ילבין על פסגת החרמון, פרחים בקנה ובנות בצריח, ישובו לעיר חיילים בהמון". הלוחמים התרגשו, אפשר היה לראות את העיניים שלהם נוצצות. הם התרגשו. התרגשו מסינגולדה, התרגשו משלמה ארצי. התרגשו מהאזרחים שישבו לידם והתעניינו מתחילת ההופעה "מה קרה? ולמה אתם על קביים?" וכשהבינו שמדובר בפצועי צוק איתן מיד סימנו לשלמה ארצי שיראה אותם. אבל הוא כבר ידע שהם שם. 

כשסינגולדה חזר אל הבמה, שלמה ארצי אמר שהוא ואיל מזיג דיברו ביניהם והחליטו שהוא מלך. כולנו הסכמנו. 

זו הייתה ללא ספק ההופעה הכי מיוחדת שהייתי בה. הופעה שגרמה לי להיות גאה שאני ישראלית. גאה שאני תושבת הדרום. במיוחד כששלמה שר "לא עוזב את העיר, עבור אף אחד". גאה בחיילים שלנו. גאה במשפחות שלהם שחינכו אותם לאהבת המולדת. גאה בשלמה שמעריך כל אחד מתוך ההמון שמגיע להופעותיו. 

גאה בשלמה שכבר בתחילת ההופעה ביקש להחשיך את הקהל ושנאיר עם הפלאפונים שלנו את השמיים כדי שהחמאס ידעו שאנחנו כאן. ושאנחנו לא מפחדים. שאנחנו לא הולכים לשום מקום. 

(צילום: ערן אדלוביץ)

אז שלמה לא שר הרבה מהשירים שציפיתי להם, אבל הוא ריגש אותי ברמות הכי עמוקות שאפשר. יש דברים שקורים רק בהופעות של שלמה ארצי. ואין הופעה של שלמה ארצי שדומה לקודמת. 

שלמה ארצי הוא הזמר האהוב עלי. בעיקר כי שלמה ארצי אוהב את הקהל שלו חזרה. 

// שירן היינה

רגע לפני שאני מתחילה:
זהו החלק השני של תרבות יום א' 33#. למי שלא זוכר (למרות שעברו רק שלושה ימים) הנה הסיבה: היו כל כך הרבה דברים טובים ולא רציתי להפסיד שום דבר. כמעט בכל שבוע אני מתלבטת מה להסיר ועל מה לספר אבל הפעם זה היה קשה במיוחד. בחלק א' תוכלו למצוא את דניאל דור, את האחיות ג'משיד, תיאטרון קליפה ועוד.
תיהנו!

תערוכה:
מה? עיר ובהלות – גיל דסיאנו ביטון
מתי? יום ה', 9.10.14, 19:30
איפה? בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל אביב
למה? כתבתי בעבר על גיל דסיאנו ביטון ועל היצירות שלו אבל אני מרגישה שהוא לא קיבלת את החשיפה הראויה. התערוכה הקודמת שלו הייתה בתקופת המלחמה והזמנים היו קשים – דברים נדחו או בוטלו. הפעם מדובר בתערוכת יחיד עם הציורים המופלאים שלו. תמר דרזנר, האוצרת, תיארה את הציורים של דסיאנו ביטון כ"מורכבים מכוחות מנוגדים — חלקיקים ומשטחים, צבעים קרים וחמים, רישום בקו וכתמיות, טבע ואורבניות. ניגודים אלה מעוררים בצופה תחושה של סחרור, נפילה, חוסר יציבות ואי־נחת". הוא נפלא בעיני!
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים.

גיל דסיאנו ביטון- עיר ובהלות

תערוכה:
מה? עוברות ושוות – נטאשה קופרמן
מתי? יום ו', 10.10.14, 12:00
איפה? אלמינא – בית ליוצרים בנמל, נמל יפו
למה? אני אוהבת צילום. במיוחד כזה שחושף אותי לעולמות חדשים. במיוחד כזה שמשקף דרך חיים של הצלם. כזו בדיוק היא התערוכה של נטאשה קופרמן, צלמת, לסבית, עולה מברית המועצות. קופרמן מציגה 12 צילומים אישיים של נשים המספרות את הסיפור שלהן בתוך העולם. סיפור שקט, יום- יומי. לא נוצץ מאוד מצד אחד אבל זוהר מצד שני.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

עוברות ושוות – נטאשה קופרמן

הופעה:
מה? 1:1
מתי?יום ו', 10.10.14, 21:30
איפה? קפה ביאליק, רח' ביאליק 1, תל אביב
למה? כבר הרבה מאוד זמן שלא ראיתי את 1:1 על הבמה וכמה טוב שהם חזרו. למי שלא מכיר קצת רגע: 1:1 הם מוזיקאים אדירים שהתאגדו יחד לפרויקט של ערן בר גיל והקליטו עד כה 3 אלבומים. החברים בהרכב הם: בועז ריינשרייבר ,גדי רונן (דבק וחצר אחורית), מור שטייגל, גיא יונה ושלומי מנצור. אם לא ראיתם אותם עד עכשיו (וגם אם כן) אל תפספסו את ההופעה הזו. מי יודע כמה זמן יקח עד הפעם הבאה…
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

תערוכה:
מה? PRINTS/ MOON ART
מתי? יום ו', 11.10.14, 18:00
איפה? Gagarin, דרך סלמה 46, תל אביב.
למה? 44 אמנים, כולם מוכשרים, כולם מעניינים מציגים באירוע מכירה מיוחד – לא אירוע מעונב עם חשיבות עצמית, אלא כזה שמזמין אותך ליהנות, להתבונן, לשמוע מוזיקה ואולי אפילו לרכוש עבודה ולתלות בבית. זה האירוע השני בסגנון והפעם מציגים שם (רשימה חלקית): אייל ווסרמן, גילי קונפורטי, דנה ברכה, מעיין חיים, עידן לייטמן, דייב יעקב, דור פלוס ועוד.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

PRINTS MOON ART

תערוכה:
מה? Me me mirror
מתי? ימי חמישי, שישי ושבת, בין השעות 16:00 – 20:00
איפה? גלריית הריביירה, רח' נורדאו פינת בן גוריון, בת ים
למה? 15 אמנים מסינגפור, איטליה, צ'כיה, ישראל, ספרד, יוון, גרמניה, אוסטריה ועוד דנים במוטיב המראה בתרבויות השונות. הכרה עצמית, מודעות, חשיבות, יהירות ותאווה הם רק חלק מהשאלות שעולות במהלך התערוכה. בתור אחת שיצרה לעצמה האשטאג שלם באינסטגרם העוסק בהשתקפות שלי במראות (חפשו roni_reflection), קשה לי להתעלם מהתערוכה הזו.
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

me me mirror

בקטנה:
לקראת סוכות אני רוצה לצאת מהעיר. אולי אפילו לחוות אירועים של קטנטנים. אז אם יש אתם מכירים/שומעים/ יודעים/ מוזמנים למשהו מעניין ומסעיר בחול המועד, תזמינו גם אותי?
ועד אז, הנה קרן אן, שלומי שבן ואבישי כהן:

// רוני שפי

איך הזמן טס כשנהנים, הא? כלומר אני שואלת מסקרנות, כי אחרי חודשים של עומס ולחץ אני מוצאת את עצמי בחדר התל-אביבי החדש שלי, מנסה להבין מה עושים עם כל הזמן הפנוי שנחת עליי. אמנם היו אלה רק שלושה ימים של חסד לפני שאני עושה את דרכי צפונה לחגים, אבל משום מה, גם כשאין מה לעשות מציקה לי התחושה שהמצפון מחכה ממש מעבר לפינה.

עד שאתרגל לשגרת החיים החדשים, החלטתי לנסות לנצל את סוכות למנוחה מתחושות האשם הפולניות ועל הדרך לחזור למסורת הפוסט השבועי, שברוח החג יוקדש הפעם לארבעת המינים ולשירים שמייצגים אותם. מבולבלים? גם אני, אבל מה שבטוח – להרביץ תורה מעולם לא נשמע טוב יותר.

צילום; מור שפיגל

משהו ישן (או: הלולב)

אתחיל בווידוי: מעולם לא באמת הבנתי מה הקטע עם פורטוגזית. למה לקחת שפה יפה כמו ספרדית ולהרוס אותה עם כל מיני משיכות מיותרות של הברות? זה נוראי! ואז, כאילו סומנתי על ידי מרפי, גיליתי שככל שאני שנאתי יותר את השפה – כך בני משפחתי התאהבו בה יותר. זה התחיל כשאחותי הגדולה חזרה מהטיול בדרום אמריקה, ובזמן שאני (בת ה-15) שקעתי עמוק בהיפ-הופ מסיבות טראשי, היא ערכה בחדר ליד מרתון שירי קרנבל שהוציאו אותי מדעתי. כשהפאזה הזאת סופסוף נגמרה והתחלתי לשמוח שוב, ערוץ שלוש החליטו לפצוח בשידורי דרמות ברזילאיות יומיות. כמה יומיות? כל-כך יומיות שזה רץ עד עצם היום הזה. כבר 10 שנים.

אז למה לולב? כי הלולב, שדומה לעמוד השדרה של האדם, אמור לכפר על הגאווה ואני רוצה להתנצל בפני אחותי ואמי על כל השנים של ההסתלבטויות. כן, נפלתי שדודה לרגלי הפורטוגזית. זה קרה כשהתחלתי לעבוד בחנות ונחשפתי לפלייליסט שנחרט עמוק בזיכרוני – זה של הבוסה נובה. פתאום הכרתי צד אחר של השפה, כזה שהוא יותר מרגיע ממרגיז, שלוקח אותך לחופים בהירים עם מים תכולים וגורם לך לרצות לשתות מקוקוס בזמן שחבורת מקומיים רוקדים לידך על רחבה מאולתרת. אז אמנם זה לקח קצת זמן, אבל אחרי ספיישל ברזיל של "הקצה" וההתאהבות בליין איורי הבוסה נובה החדש של אחותי – הבנתי את הקטע.

משהו חדש (או: הערבה)

אם כבר פתחנו בווידויים, אז הנה עוד אחד: אני שונאת את כריס בראון. לא שזה שוקינג במיוחד, אבל אי אפשר לפספס שמדובר באדם זחוח מלא בעצמו, אחד מרבי הדושבגים של עולם ההיפ-הופ פלוס חרייאת שהכה את ריהאנה ואני חושבת שאלו כבר מספיק סיבות, לא? אממה, אותו חרייאת קטן גם יודע לעשות מוזיקה ולמרות שאני מתקשה להפריד בין האדם לתוצריו, אני נאלצת להוריד בפניו את הכובע. הוא פשוט מוציא להיט אחר להיט אחר להיט, ועוד מהאלה שלא יוצאים לך מהראש.

אז למה ערבה? כי אומרים שבגלל דמיון העלים שלה לשפתיים היא אמורה לכפר על לשון הרע, ואולי כל הטינוף על אנשים שאני בכלל לא מכירה יביא לי בסוף קארמה רעה, וזה תמיד מחורבן. מעבר לזה, אני ממש מחבבת את אריאנה גרנדה (כן, מבפנים אני עדיין ילדה בת 12) ויש בי אמונה מוזרה שאם הילדה הטובה הזאת נותנת צ'אנס לבראון ויוצאת עם ראפר כמו ביג שון, אולי גם לו יש תקווה. או סתם סוכנים ממש טובים, Only time will tell.

משהו מושאל (או: ההדס)

ברוח הווידויים (כיפור היה לפני רגע, תזרמו): אני עצלנית, אבל לא מהמוותרות. משמע, כששולחים לי לינקים לשירים, לאתרים או לבלוגים של אחרים – תמיד לוקחים לי כמה חודשים עד שאני מתפקסת ומעניקה להם את הזמן והכבוד הראויים. מה לעשות, הבטחתי לבדוק ומילה זאת מילה. גם MAD MAN, בלוג המוזיקה השחורה של בועז "טיון" גילר שהתחיל כלשונית שממתינה לי בחלון הכרום, היה כזה אבל ברגע שנכנסתי ידעתי שזה מקום שאפשר לסמוך עליו. את השיר של סליםקיד3 ודיג'יי ניו מארק הכרתי באחד מפוסטי סוף-השבוע הרגועים שפורסמו בבלוג, וברגע שהבנתי שמדובר בסימפול של דורונדו ו-Didn't I – הדרך ללחוץ על ה-Play הייתה קצרה מאוד.

אז למה הדס? כיוון שהיא מסמלת עיניים ומכפרת על הסתכלויות אסורות, ועם כל הקליפים האקסטרווגנטיים של השנים האחרונות, אלו שמצריכים במאים ומפיקים קולנועיים לשיר בינוני באורך כמה דקות (שלאחר עריכה מהודקת מתארך לעשר דקות, כי עכשיו זה בעצם מיני-סרט) – לפעמים מבינים כי דווקא אלו עם האפקטים הפשוטים אך היפים עושים את העבודה אפילו טוב יותר. קליפ יפהפה לשיר יפהפה, סה טו.

משהו כחול (או: האתרוג)

שיר כחול הוא שיר כחול ולכן אין באמת צורך לפתוח בווידויים, אז בואו נשאיר את זה לדמיון. מה שכן, אם אתם יושבים בסוכה לילית עם בן זוגכם, שיחיה, אין שיר יותר רומנטי נעים מזה להשמיע ברקע. וונקובר סליפ קליניק, שהוא בעצם טים בטינסון האוסטרלי בן ה-17, מצליח למצוא את האיזון המושלם שבין הריחוק האלקטרוני הקריר לבאסים החמים וממש כשם הבמה שלו – הוא יודע איך ליצור את האווירה הנכונה כשאתם נכנסים למיטה (לישון, כן?).

אז למה אתרוג? כי אם כבר שיר כחול אז שיהיה שייך למין שדומה ללב, זה המכפר על הרהורים הקשורים לחטאים. אני רוצה שתאזינו לקול הכנסייתי של בטינסון ותגידו לי שלא עולות לכן כל מיני מחשבות אסורות.
נו?

// נעמה ברקן

רגע לפני שאני מתחילה:
אני תמיד מתרגשת לחזור ולספר על הופעה שהייתי בה ובשבוע שעבר הייתי בהופעה של אלון עדר. לא היה לי ספק שיהיה מעולה. פרט לבעיית סאונד קלה, היה פשוט מצוין. נחשפתי לעדר במלוא עוצמתו, הכרתי שירים ישנים שלא שמעתי לפני והלהקה… הו הלהקה (חפשו את השיר של נדב הולנדר).
כזיכרון מאותו ערב, השיר הבא מתנגן אצלי בלופ:

תיהנו!

הופעה:
מה? דני סנדרסון והתזמורת האנדלוסית אשדוד
מתי? יום ג', 14.10.14, 21:30
איפה? צוותא אמפי פארק, מיני ישראל, לטרון
למה? אין ספר שדני סנדרסון הוא אחד היוצרים הבולטים והמגוונים שיש לנו בארצנו הקטנה. הפעם הוא יוצא במופע מיוחד עם 40 נגני התזמורת האנדלוסית אשדוד. מסגרת המופע הייחודי, סנדרסון יציע ביצועים חדשים לשיריו המוכרים מכל התקופות.
כמה? 149 ₪.
איפה נרשמים? בקופות הכרטיסים.

הופעה:
מה? שרות חוה אלברשטיין
מתי? יום ג', 14.10.14, 20:00
איפה? גן החבל, שוהם
למה? באחת ההופעות הרבות שהייתי בהן בשבועות הקרובים, אסתר רדא עשתה ביצוע מחודש לשיר 'אתה פלא' של חוה אלברשטיין וסיפרה על פרויקט נשים חדש שמוקדש כולו לזמרת המדהימה הזו. אסתר רדא, דנה ברגר, דניאלה ספקטור, הדרה לוין ארדי, מיכל גבע, דיקלה ואפרת בן צור הן רק חלק מהנשים שלקחו חלק בפרויקט המשותף לעבודה עברית, נענע דיסק ומונקרייב.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה?TEDER x BLOOM
מתי?ימים ה'ו-ו', 16-17.10.14, 16:00
איפה? מתחם Bloom , הרצל 172, תל אביב
למה? עוד מעט נגמר הקיץ ואיתו גם עונת התדר. כחלק מאירועי הסיום, יומיים של מוזיקה טובה, אלכוהול, יריד אמנות וחברים: עוזי נבון ומכרים, דה אג'נלסי, בום פאם מארחים את טריפונס, לא כוחות ועוד. בין ההופעות יתקלטו כהן@מושון, רדיוטריפ ופורטונה.
כמה?50 ₪.
איפה נרשמים? רכישת כרטיסים מראש באתר התדר. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

תערוכה:
מה? Robin Rhode – Anima
מתי? יום ו', 17.10.14, 12:00
איפה? גלריית ברוורמן, רח' השרון 12 ב', תל אביב.
למה? תערוכה ראשונה בישראל לאמן רובין רוד, יליד דרום אפריקה המתגורר בברלין. עבודותיו המולטידיסיפלינאריות של רוד משלבות את עיסוקו המוקדם בחומרים ספציפיים (כגיר ופחם), רישום ותרגום של אלו לפרפורמנס, ועיסוקו המאוחר יותר בעיבודם לכדי סדרות צילום ואנימציה.עבודותיו מצליחות לייצר מניפולציה בנוף העירוני, להביע את מורכבותו של המרחב הציבורי ועם זאת לשמר מקום בלתי שיפוטי ביחס למורכבות זו. באופן דומה, המשחק אותו מקיים עם הצופה בעבודותיו הוא המשחק בקטיגוריות "האומנותיות" הנתונות גם הן, למניפולציה על ידיו.
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? (יניב) שמלצר
מתי? יום שבת, 18.10.14, 21:30
איפה? תיאטרון תמונע, שונצינו 8, תל אביב.
למה? השבוע הייתי בהופעה של חבר טוב ומוכשר, דניאל דור. בין שירים והסיפורים הוא הזכיר את יניב שמלצר, חבר טוב ומוכשר שלו. כשזורקים לחלל שם של מוזיקאי שאני לא מכירה אני מיד חייבת לברר פרטים. אם אני אוהבת, אני הולכת להופעה שלו. כדי להתמכר באמת. כך גם עם שמלצר.
כמה? 40 במכירה מוקדמת. 50 בערב ההופעה
איפה נרשמים? פשוט באים. כרטיסים באתר תמונע או בקופות. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

בקטנה:
הכי כיף לפרגן לחברים: ביום שישי הבא מיזם המוזיקה ארטביט ייארח חברים (לא רק מוזיקאים) אשר מלווים אותו בחצי שנה האחרונה. זהו האירוע הראשון, ולא אחרון, של המיזם שמטרתו היא קידום מוזיקאים ויוצרים. מיכל גבע, רחל ירון, ספיר J פוקס ודניאל גן -אור (מייסד המיזם) יעלו ויופיעו. בואו ללבונטין ביום שישי בערב, לתמוך, לפרגן, לפגוש חברים או סתם לשמוע מוזיקה טובה. כל הפרטים באיוונט בפייסבוק

// רוני שפי

לכולנו יש את הרגעים האלו שבהם אנחנו חייבים משהו מקפיץ כדי להוציא מעצמנו את אותו מצב רוח שנכנס בנו בפתאומיות, ובדיוק בשביל זה נועדו הרמיקסים. אני אישית מעדיפה רמיקסים שיש בהם מעבר לרוטינה מוגזמת של כמה צלילים, או משפט שחוזר על עצמו אלף פעם – אלא אם כן הוא קליט ומיוחד ברמה יוצאת דופן. 

בכל מקרה, אם אתם אוהבי רמיקסים אמיתיים, אני בטוחה שאין לכם עצבים לקרוא הרבה, אז קדימה, נעבור למוזיקה!

הרמיקס הראשון, הוא רמיקס ששמעתי מאחד התלמידים שהיו לי בשנת השירות שלי בתיכון "ברנקו וייס". מה שמצחיק, הוא שהתלמיד בעצמו היה סוג של רמיקס שפשוט לא מצליח לשבת בשקט. מאז  אותה תקופה לא הפסקתי לשמוע אותו, ועד היום הוא נחרט לי בזיכרון כאחד הרמיקסים הטובים שאני מכירה.

קבלו אותו (תופים):  Pure Mind של Ido B & Zooki Feat. Tonlist. מה שאהבתי במיוחד ברמיקס הזה, הוא המוזיקה המיוחדת שבו. אם תשימו לב אליה, במיוחד מהדקה השלישית ועד לאורך כל השיר, היא באמת ממכרת. אז Get up, לכו לשמוע!

שגעת! DJ Juicy M נכנסת לקצב (מתוך עמוד הפייסבוק של DJ Juicy M)

גם את הרמיקס הבא הכרתי דרך בחור שממש כמו השיר, נחרט אצלי בזיכרון. Mammoth, של Dimitri Vegas, MOGUAI & Like Mike. אל הרמיקס הזה אפילו קל יותר להתמכר כבר מהשניה הראשונה שבה הוא מתחיל, והוא פשוט מעולה למצב רוח אנרגטי. זה רמיקס בלי מילים בכלל, וגם אותו אהבתי בעיקר בגלל המוזיקה המדליקה שלו, שחוזרת לאורך כל השיר בווריאציות שונות. (שימו לב לדקה 1:15). 

If I Lose Myself של Alesso vs OneRepublic, הוא אמנם רמיקס מוכר יותר, אבל טוב לא פחות מהקודמים – ולכן לא יכול שלא להיות ברשימה הזאת. גם כאן, תמצאו מוזיקה שכיף לשמוע בכל מצב וגם כמובן מקפיצה במיוחד.

ואם כבר הגענו לרמיקסים מוכרים, אי אפשר בלי Levels של Avicii שמצליח תמיד להוציא מהשגרה עם מוזיקה אדירה ובנוסף הפעם גם קליפ מגניב.

ולמי שמכיר את השיר המצוין Burn של Ellie Goulding, מצאתי רמיקס שלו, שמוסיף מוזיקה מיוחדת בפזמון ומשדרג את השיר באופן מדויק שלא הורס אותו. לשיר הזה יש גם רמיקס שקט יותר, אבל מדליק ומיוחד לא פחות – הרמיקס של Gryffin. (הכיף האמיתי מתחיל אחרי דקה).

עפים באוויר. Dimitri Vegas & Like  (מתוך עמוד הפייסבוק Dimitri Vegas and Like Mike)

שלושה רמיקסים שנותנים תחושה של אווט אוף ספייס, הם Goa holymen שאיכשהו מצליח להדביק ולרצות לשמוע אותו בלופים עד שנמאס,Invasion המהפנט, ו-Moscow, שמגלה קצב מיוחד כשנכנסים לשיר. את השניים האחרונים, גיליתי דרך בחור לטבי שהכרתי דרך הפייסבוק – שניהם של W&W.

הרמיקס המעולה הבא הוא Apollo של Hardwell feat. Amba Shepherd הקליפ שלו מציג מצוקה של ילד שצמא לחופש, ובעייני השיר הזה נותן תחושת חופש עצומה, ככה שכל פעם שאני שומעת אותו אני פשוט חייבת לרקוד. אחריו מגיע TSUNAMI המצוין, רמיקס ללא מילים. הוא טיפה אפל, אבל נותן ללב להתפרק בצורה מדויקת של עוצמה. 

Spaceman נועד לרגעים שכבר לא מבדילים בין המן למרדכי, ורמיקס מעולה נוסף שמביא לסחרורים הוא (Calling Lose My Mind) שנותן תחושה כאילו בכל רגע העוצמות שבשיר עולות יותר ויותר. Booyah, נכנס לרשימה עם קליפ חמוד של שני נערים שמסובבים בעיר עם טייפ ענקי ומפזרים את הטירוף שלהם בכל רחבי הסביבה! אפשר להדבק לפזמון שלו בקלות, שלא לדבר על האופן בו המילה Booyah מתגלגלת להם על הלשון.  Animals אמנם ידוע ומוכר, אבל בכל פעם הוא מצליח לחדש את האנרגיות. לא כל כך התחברתי לקליפ שלטעמי הוא אפילו קצת מלחיץ, אבל אין ספק שאי אפשר שלא להתחיל קפץ ממנו מרוב אושר. מ- Million Voices אי אפשר להתעלם, בייחוד בגלל הפזמון ההורס שלו שמכניס למצב רוח כבר מההתחלה. אחד השירים שמצוין לרגעים בהם כל מה שהלב רוצה זה רק לקפוץ ולרקוד בלי שום מחשבה בראש.

הרמיקס האחרון אולי קצת מפתיע – אבל מי אמר שאין דיג'ייז בנות? אני מדברת על DJ Juicy M, שהיא לא רק יפה, אלא גם מוכשרת בטירוף. אני הכי אהבתי את הטראק הזה שלה:

So Ruck it! תהנו!

// חן זמיר

אז זה השלב בו מתחילים להוציא מהלב על הנייר נכון?

קוראים לי מורן אוליאל, אני בת 31, גרה בראשון לציון ואני זמרת יוצרת.
אבל האמת היא שביום יום אני מנהלת משרד בחברת רואי חשבון בתל אביב ועם הכסף אני יוצרת את החלום שלי – את המוסיקה שאני רוצה לעשות.
מילה גדולה מאוד היא "חלום" אבל אני שמחה שזה לאט לאט הופך להיות המציאות שלי, השאיפה הכי גדולה שלי – ובעצם כל מה שמגדיר אותי – זאת העשייה הזאת. ככה אני מרגישה.

צילום: דרור שאבו, מתוך צילומי הקליפ "You & I"

הכל התחיל מאמא שלי, היא הייתה זמרת, שרה בלהקה עירונית והופיעה בכל הארץ, אבל זוכרים איך זה היה פעם? מיהרו להתחתן ולהביא ילדים, נכון? אז בגיל 18, זה בדיוק מה שהיא עשתה. זוגיות, חתונה ובגיל צעיר מאוד כבר ילדה את אחותי הגדולה.

באיזה שהוא מקום החלום שהיה לה פשוט נמוג עם הזמן והיא עזבה את זה. היום, כשאני נזכרת בזה, יכול להיות שזה משהו שדוחף אותי קדימה, להמשיך את מה שהיא לא עשתה כי אצלי הוא בעורקים, אני לא יכולה להמשיך למשהו אחר עד שזה לא יקרה לי, יתגשם. כי אין לי בשביל מה לחיות, אם לא בשביל המוסיקה. נשמע דרמטי? זו האמת.

אמא

נכון, היו שלבים בחיים שלא תמיד הייתי "מורעלת" כמו שאני יכולה להעיד על עצמי היום. לקח לי המון זמן לצאת מהבועה, להיפתח ולהתחיל לעשות, והיום אני יודעת שאחד המשפטים שהכי מניעים אותי קדימה זה שאם לא אני, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילי.

בשנת 2007 החלטתי ללכת ללמוד מוסיקה בביה"ס רימון, כן זה היה סוג של חלום להיות שם, אבל מיד אחרי שהגעתי ועשיתי אודישן קבעו שיש לי שמיעה מוסיקלית נמוכה, למה? כי לא ידעתי לפרק שני צלילים במקביל על הפסנתר. ואיך אדע? אני לא מיומנת, לא מנגנת על כלי (מלבד מיתרי הקול) והאוזן שלי מעולם לא תרגלה את זה. אז המליצו לי ללכת ולעבור קורס עם אחת המורות הכי מזעזעות שפגשתי, שבמקום להרים אותך ממקום של חוסר ביטחון ולשפץ אותך קדימה, היא המליצה לי ללכת לאף אוזן גרון לפתוח את הפקק שיש לי באוזן! וכן ככה נמשכה לה שנה, שנה שלמה כמו ענן שחור מעל הראש שלי, שגרם לי להאמין שמשהו לא בסדר אצלי.

אחרי שנה של לימודים החלטתי לעזוב את ביה"ס ולקחת שיעורים פרטיים, לקחתי פיתוח קול, פיתוח שמיעה ונגינה על פסנתר, שם נודע לי שכל מה שסיפרו לי היה לא נכון וכל מה שהייתי צריכה זה לנשום, לתרגל ובאמת להקשיב לצלילים.
"One good thing about music, when it hits you, you feel no pain״
(Bob Marley)
החיים ממשיכים ואני בין עבודות ומחליטה לגרור את עצמי לתוכנית ריאליטי מוסיקלית.
אז, לפני שנתיים, עשיתי אודישן ובאתי כמו נינג'ה, באמת! הרגשתי טובה, עם ביטחון. שרתי, פתחתי את הגרון ואת הלב ואפילו עברתי אבל בשלב הסופי זה כנראה לא הספיק ואז הגיע המייל שבו היה כתוב "תודה לך, בואי שנה הבאה".

אני מודה, לקחתי את זה ממש קשה, בכיתי בערך שבוע ימים ולא הצלחתי להתאושש מהדחייה, הסתכלתי על עצמי במראה ושאלתי "אולי אני לא באמת מספיק טובה" ? מפתיע כמה פעמים השאלה הזאת חוזרת על עצמה במהלך החיים. שלי לפחות.
אחרי שיחה עם חבר, שעוררה אותי מהמצב הזה, החלטתי שאני לא אתן יותר לשום גורם חיצוני להגדיר את מי שאני או את מי שאני יכולה להיות.
יום למחרת כבר אספתי את עצמי והתחלתי לחפש מפיקי מוסיקה, להקליט איתם את השירים המקוריים שלי, כי היה לי כל כך הרבה מה להגיד, על החיים שלי, ההסתכלות ועל הדברים שאני עוברת ועברתי.

המסע האמיתי שלי במוסיקה התחיל באותו היום. הייתי בנקודה משמעותית, הסתכלות פנימית, ממש רוחני אפילו, אבל ידעתי שאני לא הולכת לוותר, לא בלי מאבק, אני לא אסתכל על עצמי בגיל 60 ואגיד שלא הזזתי את התחת ולא התאמצתי, להיפך, הזעתי ואני מזיעה היום בשביל כל גרם של התקדמות והצלחה.

באותו חודש, התיישבתי מול המחשב וכתבתי את השיר הראשון, "מחכה לרגע", על המסע במוסיקה שלי. לאחר מכן פגשתי איש מאוד מוכשר בשם יוסי מזרחי (הקולקטיב) והוא הלחין והפיק לי אותו.

אני יודעת שחלקכם נחשפתם לחומרים שלי בפייסבוק אבל כמעט אף אחד לא באמת יודע מה כל אמן מתחיל צריך לעבור בדרך לעבר החלום שלו. וזה מה שאני מתכוונת לעשות פה, להוביל אתכם ביחד איתי בכל פנייה, בכל נפילה, בכל שמחה ובכל הישג חדש שהדרך הקסומה הזו תספק לי.
מקווה שהשארתי טעם של עוד:)

אז… עד הפעם הבאה?

לעמוד יוטיוב שלי

// מורן אוליאל