אתחיל בזה שאני לא חובבת אירוויזיונים במיוחד. כל שנה אני מוצאת את עצמי לא לחלוטין מבינה איך מדורגים השירים, איך לעזאזל נבחר השיר הזוכה ועד כמה הפוליטיקה לוקחת חלק בעניין, אבל השנה היה משהו שונה בזכייה. נכון, כרגיל האנטישמיות מובהקת כלפינו ויש תחושה שלא משנה מה נעשה אף אחד לא יעלה בדעתו לתת לנו דוז פואה או משהו שקרוב לזה. וכל זה למרות הופעה מצוינת של אימרי זיו, שלא ברור איך העולם עמד בפני החיוך שלו ולא רץ להצביע.
אז מה כן שונה בזכייה הפעם? נתחיל מזה שפורטוגל לוקחת את המקום הראשון אחרי 53 שנים שלא הייתה קרובה לכך, וזה כשלעצמו, מעיד על אירוע יוצא דופן.
את הייחודיות הזאת אפשר לראות גם בנונשלנטיות איתה מגיע סובראל, בכל פעם כשהוא מקבל דוז פואה. נראה כאילו זה בקושי מזיז לו, הוא רק מהנהן עם הראש ומחייך בסוג של אמפתיה. זה ממשיך גם לרגע הזכייה, בו הוא לוקח את הגביע ומניח אותו על הראש, מראה חצי מגוחך וחצי מציג את האישיות המיוחדת שלו.
נעבור לביצוע שלו – סלבדור מסוגל להגיע לרמות גבוהות מאוד של עדינות ורגש. הוא שר בווקאליות מדויקת, מטון נמוך ועד טון שבקושי נשמע. באופן כזה השירה שלו מהפנטת וחודרת ישירות לנשמה בטוהר שלה.
מסוקרנת, רפרפתי בשירים מתוך אלבום מקורי שלו שביצע בעבר יחד עם הרכב בשם "Noko Woi" שלא כל כך צלח. אז התברר לי הסגנון המיוחד שלו. סובראל כאילו נלקח ממאה אחרת אל ההווה, מחייה סגנונות ישנים כמו בלוז, ג'אז ובלדות קסומות, משלב זמזומים שנשמעים כמו סקסופון ומושפעים מעולם הג'אז, אך נעשים על ידי השפתיים שלו בלבד.
גם המוזיקה שאופפת את השירים שלו עשירה מאוד. האוזניים מתמלאות לאורך כל השירים במגוון צלילים שונים במקביל ומקבלות עינוג מיוחד ואיכותי. לא סתם רגע לאחר הזכייה סובראל יצא במסר לקהל שנחזור למוזיקה שמבטאת משמעות ורגשות, ולא למוזיקת "אוכל מהיר" שמושמעת אצל כולנו בפלייליסט כמו על אוטומט.
בעיניי, הזכייה של סלבדור מביאה איתה גאונות מוזיקלית חדשה, פריצת דרך, שעשויה ללמד אותנו מהי איכות מוזיקלית ולתת במה ליצירה שהיא מעבר לזיקוקי דינור חולפים, אלא מוזיקה עשירה ואיכותית שמעבירה – גם בלי להבין לגמרי את המילים – רגש טהור.
// חן זמיר
הפוסט פעם ב53 שנה הופיע ראשון במה וזה