קניתי את הדיסק הראשון שלי, post/Bjork. מעולם לא שמעתי אותה לפני, ו-hyperballad כבש אותי. בראיון היא סיפרה שבגיל צעיר היא היתה הולכת להרים (או לחור אחר כלשהו אי שם באיסלנד) וצורחת את הגרון שלה החוצה. לא בגלל זה התחברתי לביורק, אבל לא אשקר שזה קסם לי. כל ילד ביישן בתוך תוכו רוצה לצרוח, ואני הייתי הילדה הביישנית בכל מקום שהגעתי אליו, זאת שאף אחד לא בטוח איך הקול שלה נשמע.
צילום: @liatorian
כל בוקר אחרי משמרת לילה ארורה בבסיס, הייתי עולה על גשר גלילות, עומדת באמצע מגבירה את המוסיקה באוזניות למקסימום, ומנסה לשכנע את עצמי לצרוח עד שיברח לי הקול, גם ככה אף אחד לא ישמע (חוץ מכמה חיילים שיחשבו שאני צריכה קב"ן). אבל עמדתי שם ושום קול לא הצליח לצאת החוצה, אפילו לא ציוץ.
התלתלים התארכו, וחבר מהעבודה חשף אותי לגראולינג, הדרך היותר מוזרה שבמה משתמשים בקול במטאל. גראולינג גם קצת קסם לי, אבל לא היה ברור איך אני אמורה לתפעל את הסרעפת שלי כמו שצריך, היה מפחיד בכלל לנסות לעשות את זה. רציתי מאוד לטלטל את השיער ולנהום כמו האריה שבי, אבל החלום הזה החזיק מעמד אולי חמש דקות.
ג'וני ווקר, האוטו הראשון שלי, היה הראשון ששמע אותי קצת, בלי סינונים והתנצלויות, את הנשימות שבין שורה לשורה כשמתחתי את הקול לקצה. זאת הייתה תקופת טראנס וברי סחרוף שהתגלה באיזו מגירה בבית. "לב שבור" היה מתנגן בריפיט, והקול הנמוך -וונאבי ברי- שלי היה נסבל. הכרתי את א', שאמר שהוא פעם תופף, התלוצצתי שנמצא מישהו עם גיטרה, שנקנה לי מיקרופון אמיתי, לא מתנפח שמחלקים בחתונות, שאשיר.
"את, תשירי?" הוא שאל בחיוך. "אני אשיר".
הוא השתכנע, אבל היה קשה לי לקחת את עצמי ברצינות.
חצי שנה לאחר מכן ג'וני מת בתאונת שרשרת מצערת. אני שרתי לעצמי, וברגע של חוסר תשומת לב נישקתי את האוטו מקדימה. עם איך שהאירוע התגלגל, יש מצב שהנהגת מאחוריי גם היתה עסוקה במשהו טיפשי, האוטו מאחורה נכנס בי והפך אותי ואת ג'וני לאקורדיון לא מנגן.
השמיים נפלו, הגרר הגיע, השמאי קבע מוות וודאי ולא היה לי איפה לזייף יותר.
הודו. סרטים הודים. הודיות עם קולות של מלאכים שגרמו לי להגיע לרקיע השביעי וגם לשנוא אותן בו זמנית.
אני נוסעת בבוריס (שם בדוי, אין לי מושג איך לקרוא לאוטו הנוכחי שלי) ולכל חודש יש דיסק משלו. אחרי יום ארוך ומלא עצבים בעבודה, מעבירה בין השירים בתקווה למצוא משהו שיתאים למצב הרוח שלי. hunger strike/temple of the dog מתחיל להתנגן. אין משהו שמיימי יותר מהקול של כריס קורנל באותו הרגע על איילון, אני מגבירה כדי לא לשמוע את עצמי, והקול שלי פורץ החוצה, מתגבר עם הפזמון, זה מצחיק, מוזר ומשמח בו זמנית. אני מתיישבת בחדר, לוקחת את הגיטרה שעוד רועדת לי באצבעות, מנסה לשיר ומגלה שאין לי קול.
השנה אני רוצה לשיר, לצרוח. הרצון מכאיב לי בבטן. קולות נמוכים, קולות גבוהים, עם צלילים, בלי צלילים, במקלחת, ברחוב, בכל הקומות בסנטר, בכיכר עם מירי אלוני, בתוך האוזניים שלכם.
השנה אני אשיר. וכשאראה חיילים עולים על גשר גלילות, אתפוס איזו אחת, עם תלתלים ארוכים ואוזניות ואגיד לה לשיר, לצרוח בכל הכוח, כי לכל קול צריך להישמע.
// טל חבושה