ויקרא ו', א'- ח', ל"ו
פרשת צו היא עוד אחת מהפרשות המעצבות את הפולחן הדתי של בני ישראל, שיקבל תוקף משמעותי יותר רק בתום תקופת הנדודים במדבר והקמת בית המקדש בירושלים. גם הפעם ישנו פירוט מדויק של קורבנות שונים לצרכים שונים ופעולות מסוימות הנוגעות לעבודת הכהנים במשכן.
אחד הדברים המעניינים בפרשה זו הוא לא פירוט סוג הקורבנות ומטרתם, ולא זהותם של הכהנים שעליה כבר פירטתי לפני מספר שבועות, אלא שימת דגש מסוים על פרנסתם.
אהרון ובניו מקבלים על עצמם, מבחירה או שלא מבחירה, את עבודת הכהונה. אין מדובר בעבודה קלה, או עבודה משרדית של תשע עד חמש. עבודת הכהונה היא שוטפת לאורך היום כולו, ולאורך השנה בעצימות משתנה, שכן ישנם חגים, עצרות או כל יום מיוחד אחר, בו המזבח עובד בתפוקה גבוהה יותר.
אתן דוגמה לתהליך הארוך של הקרבת קורבן מסוים, החטאת:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, לִפְנֵי יְהוָה–קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא. הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ, יֹאכְלֶנָּה; בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד. כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ, יִקְדָּשׁ; וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ, עַל-הַבֶּגֶד–אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ, תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ. וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל-בּוֹ, יִשָּׁבֵר; וְאִם-בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם. כָּל-זָכָר בַּכֹּהֲנִים, יֹאכַל אֹתָהּ; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא. וְכָל-חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ–לֹא תֵאָכֵל; בָּאֵשׁ, תִּשָּׂרֵף." (ויקרא ו', י"ז- י"ח)
כמה תהליכים עבור הקרבת קורבן אחד, וכמה קורבנות כהן מקריב ביום! אמנם מדובר בתפקיד המלווה בהרבה כבוד, יוקרה ומעמד מנהיגותי רציני, אך אין לצפות מהכהנים לעבוד עבור העם ולא לקבל שכר. לא מדובר במטלה התנדבותית ולא מדובר בעבודת קודש לשם שמיים בלבד, הכהנים צריכים להתפרנס מעבודתם זו. למשל:
"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הַמַּקְרִיב אֶת-זֶבַח שְׁלָמָיו, לַיהוָה–יָבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ לַיהוָה, מִזֶּבַח שְׁלָמָיו. יָדָיו תְּבִיאֶינָה, אֵת אִשֵּׁי יְהוָה; אֶת-הַחֵלֶב עַל-הֶחָזֶה, יְבִיאֶנּוּ–אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה, לִפְנֵי יְהוָה. וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַחֵלֶב, הַמִּזְבֵּחָה; וְהָיָה, הֶחָזֶה, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו. וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין, תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן, מִזִּבְחֵי, שַׁלְמֵיכֶם. הַמַּקְרִיב אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים, וְאֶת-הַחֵלֶב–מִבְּנֵי אַהֲרֹן: לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין, לְמָנָה.
כִּי אֶת-חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה, לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִזִּבְחֵי, שַׁלְמֵיהֶם; וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו, לְחָק-עוֹלָם, מֵאֵת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו, מֵאִשֵּׁי יְהוָה, בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם, לְכַהֵן לַיהוָה. אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לָהֶם, בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם, מֵאֵת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתָם." (ויקרא ז', כ"ח- ל"ו)
כלומר, חלקים מסוימים מהקורבנות המוקרבים על ידי הכהנים מגיעים לצלחתם. בכך, הכהנים יכולים לשרת בקודש וגם להתפרנס מכך באופן מכובד ביותר.
לאורך השנים הרגילו אותנו לחשוב שעבודות ציבוריות הן שליחות. הן חשובות, הציבור לא ממש יכול להתנהל בלעדיהן והן לא פשוטות. לכן, ישנה ציפייה ציבורית שהבוחרות והבוחרים לעסוק בעיסוקים אלה ישקיעו את כל מרצם וזמנם בעבודה זו, אך התשלום עליה לא יכול להיות גבוה שכן השכר הוא הסיפוק.
מרבית עובדי הציבור מרוויחים שכר ממוצע נמוך משמעותית ממקביליהם או מחבריהם בעלי השכלה וניסיון דומים בשוק הפרטי. הכוונה היא למורות, רופאים, עובדות סוציאליות, עובדי ארגוני עובדים וגם נבחרי ציבור לצורך העניין (חברי מועצות ערים אפילו לא מקבלים שכר!).
המצב הזה לא רק שהוא לא הגיוני, אלא שהוא גם לא מוסרי או צודק. כפי שפרשת צו מכירה בחשיבות פרנסתם של משרתי הציבור, כך החברה הישראלית צריכה להכיר בחשיבות פרנסת משרתיה. עלינו לדרוש שכר גבוה משמעותית לעובדות ועובדים אלה (גילוי נאות- אני בתוכם) ותנאים סוציאליים ראויים. הדבר הלא נכון, הוא לחשוב שעבודה זו היא שליחות. היא אמנם חשובה, אבל אנחנו צריכים גם להתפרנס ממנה.
חשבו על זה בשביתה הבאה של המורים/ רופאים/ אחיות/ עובדות סוציאליות וכו'.
// ניב סוניס
הפוסט פרשת צו – משכורות לעובדי הציבור הופיע ראשון במה וזה