שמות ו', ב- ט', ל"ה
פרשת וארא מספרת לנו על ניסיונותיו הראשונים של משה לשכנע בכוחו של אלהים, ובינתיים הוא לא כל כך מצליח. הוא לא מצליח לרכוש את אמונם של בני ישראל, ופונה ישירות לפרעה ומסנה להפחידו במיני קסמים. פרעה, כידוע, נותר בסירובו לשחרר את העם.
לפני שאגש לאחד החלקים המעניינים בסיפור, הנה ראשי הפרקים: משה מפקפק ביכולתו להנהיג משהו כי הוא מגמגם ואלהים ממנה את אהרון להיות דוברו. לאחר הכישלון בשכנוע בני ישראל, אלהים שולח אותו לפרעה בדרישה שישחרר את העם, אך מודיע לו מראש שהוא יקשה את לב פרעה, שיעשה למשה ולעמו חיים קשים. בתמורה, אלהים יעשה למצרים חיים קשים- החלק הראשון של עשרת המכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד.
הפרשה נפתחת במן נאום חוצב לבבות של אלהים למשה. הוא מציג את עצמו במלוא תפארתו, מונה את ההיסטוריה המשותפת לו ולאבות האומה ומתפאר בכך שלא נודע אל עמו לכל אורך התקופה במצרים. בכל זאת, הוא מזכיר למשה שהוא נתן לעמו את ארץ כנען (הם במצרים, כן) ואפילו שהוא שמע את זעקתם בשל היותם עבדים. כמה זמן הוא שמע אותם סובלים? לא כתוב, אבל כנראה שזמן רב, כי הם לא היו עבדים יומיים.
עכשיו, כשהוא סוף סוף מוכן להתפנות מעיסוקיו ולהושיע את עמו, ולא, בלי קשיים שהוא עצמו מערים עליהם, הוא עוד מעז לומר שהוא עושה זאת כדי שהם יאמינו בו:
"וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם". (שמות ו', ה'-ז')
כלומר, לא רק שהוא התמהמה בעזרה לעם שהוא בחר לעצמו, אלא שהוא עוד מצפה שהם יודו לו ויזכרו שהוא האלהים שלהם, כי הוא זה שהוציאם ממצרים.
אקט זה של הושעת בני ישראל ממצרים ילווה את התנ"ך כולו וישמש את אלהים להזכיר לעמו מדוע הם חייבים להקשיב לו- כי הוא הוציא אותם ממצרים. אבל כשהוא שולח את משה לבשר להם את הבשורה המשמחת, הם פשוט עייפים מדי מכדי להקשיב לו:
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו', ט')
אחרי זמן כה רב של רדיפה, של רציחת תינוקות ושל עבודת פרך, הדבר האחרון שבני ישראל רוצים לשמוע זה על איזה אל שמוכן בטובו להושיע אותם בשביל שיעבדו אותו במקום את המצרים. אני מדמיין את אלהים מנפח את בלון הציפיות שלו עצמו וקצת את זה של משה, ובהגיעם אל האנשים האוויר כולו יוצא והבלון נותר רפוי ומסכן.
כנראה שאלהים היה צריך להיזכר בעמו מוקדם יותר, אולי עוד היה מוצא ביניהם כמה מאמינים. אולי בשל כך הוא מקשה את ליבו של פרעה וממטיר על מצרים עשר מכות- לא רק בשביל שהמצרים יסבלו וישחררו את העם, שכן לכך הוא יכול היה לגרום מבעוד מועד, אלא כדי לרכוש מחדש את אהדת עם ישראל ואמונתו.
// ניב סוניס
הפוסט פרשת השבוע – פרשת וארא הופיע ראשון במה וזה