אהלן חברים.
אני מקווה מאד שאף קורא לא החל לפתח מחשבות שאני יצור סימפטי ואנושי עקב כך שיש לי כבר שני פוסטים שלמים שלא קשורים לאח הרשע. זו אשליה. אשליה ותו לו.
ועכשיו, לעניינינו.
העובדה שאנו בישורת האחרונה של האח הגדול מאד מנחמת בכמה מישורים. קודם כל, זו הייתה עונה מתישה. שום קשרים שייכנסו לפנתיאון תכניות הריאליטי לא נוצרו כאן – לא ריבים (כי המיילים לא יודעים לריב. הם יודעים להיות הורים מכים), ולא התאהבויות (כי אם הייתי רוצה לראות את הקצפת של המילקי מתמזגת עם הקצפת של המילקי הייתי קופץ לסופר). מקסימום קשר מחמם לב בין מפיק אירועים גרוזיני עם חיבה לשופוני וקאץ' פרייזים שנראים כאילו הומצאו בגן יוכבד (גן טרום חובה, דרך אגב) לבין בתול חובב חתולים ומאותגר חברתית ותספורתית. ועל כך, מה לעשות, אי אפשר לסחוב עונה.
בנוסף, המספר המינימאלי של הדיירים מביא למשימות מורכבות יותר וכאלה שביצוען הוא המנוע שמאחורי צמד הפרקים השבועיים. וכך, כשכבר הגענו לשלב שבו דיירי הבית כבר התרגלו אחד לשנייה (ולכן הצעקות הכי גדולות של טהוניה מגיעות בחלל ריק), ומצד שני זוג מהולל כבר לא ייצא ממעבר החצייה, אפשר ליהנות ממשימת בית המשפט ומחשבון הנפש שעבר על הדיירים כתוצאה ממנה ומהחשיפה לצדדיהם השליליים יותר במהלך העונה.
טהוניה בפרק שלא שודר – האח הגדול, ביזרו לאנד
(דף הפייסבוק של האח הגדול)
בהזדמנות זו, אני רוצה בשמי וגם בשם דורות רבים של פילוסופים דגולים להודות לדור על כך שגילה לנו את מהות החיים – טועים, לומדים מהטעויות, לא טועים יותר. תודה חבוב, על ההסבר. אתה מתבזבז כמדריך גלישה בחוף גורדון. החוג לפילוסופיה קורא לך.
פרופסור דמרי
(דף הפייסבוק של האח הגדול)
למרות שאין לי דרך לצאת מרושע ומשעשע בסוגיה הבאה, אני חייב לפתוח אותה כדי לנסות להבין (אולי אחד מתריסר קוראי יצליח להסביר לי) איך איתי הצליח לסבך את כתב האישום הכי פשוט בעולם? האם זה בגלל שהלחץ רק מוסיף לגמגום שלו וגורם לו גם לאבד את חוט המחשבה בדרך?
הוצאת לי את המילים מהפ..פ..פ…פ..פ..פ.. פה (דף הפייסבוק של האח הגדול)
אני פשוט מנסה להבין, איך האדם שנראה הכי פחות מסוגל לזייף איזשהו סוג של רגש וקשר לא מסוגל להגיד "זה שתכננתי להיות איתה כאסטרטגיה זה מגוחך, מצד שני – לא הספקתי להתאהב בה כי היא פשוט לא הייתה פנויה לזה. פיתחתי רגש, היא לא רצתה, והחלטתי להמשיך הלאה ולהישאר חברים". גם בגמגום המשפטים האלה לוקחים גג דקה לאמירה. כך שכנראה שאין אלא להסכים עם עו"ד רונאל פישר (אגב, אני חייב לציין שמעולם לא ראיתי אדם שצבר כל כך הרבה סימפטיה למרות שכתוצאה מגמגומו כנראה איבד את היכולת לחייך), איתי הוא פשוט פחדן. הוא העדיף להתפלפל ולהסתלסל במקום להבין שיש משהו מאד גברי בלהודות "רציתי אותה, היא לא רצתה אותי".
רונאל פישר בחיוך רחב
ואגב, ממקום פחות צפייתי ויותר… אישי, נגדיר את זה – יש בכך גם משהו מאד משחרר.
לגבי ההדחות – גם ירדן וגם אבי תופסים נישות מאד סטריאוטיפיות בז'אנר האח הגדול בארץ, מצד אחד אב הבית (עם כל המניירות הקשורות לכך – נטייה לחיבוקים, חיבור לדת, שלוות נפש פנימית – ממש סבא טוביה), ומצד שני בת השכן השטותניקית המשעשעת, אשר מסרבת להיקשר או לפתוח עצמה רגשית עקב היותה כה פגיעה ועדינה מבפנים. הדמויות הללו כמעט אף פעם לא עומדות להדחה ולכן שורדות שבועות רבים. מצד שני – הן גם אף פעם לא זוכות.
וכך נשארנו עם חמישיית גמר שלפחות לארבעה מתוכה יש סיכוי תיאורטי לזכות (ל-לאון אין. ואת ההימור שלי לזוכה נתתי בפוסט השני), מה שמבטיח גמר מעניין (בניגוד לעונה המרדימה שעברה עלינו). ביום ראשון אתן פוסט לפני אחרון עם משפט מפתח לגבי כל אחת מהדמויות המרכזיות של עונה זו, ולאחר הגמר נתראה בפעם האחרונה.
// אורן קורץ