אז דייויד בלאט פוטר מקליבלנד. אירוע מסעיר ככל שיהיה, זה עדיין אירוע סינוגלרי של פיטורי מאמן באמצע עונה. זה קורה כל הזמן בכל הענפים. לא ביג דיל. אם כי, בדרך כלל זה קורה כשהקבוצה לא ממש מצליחה לפי היעדים שהיא קבעה. תשאלו את המאמן של הפועל ת"א בכדורגל או מכבי ת"א בכדורסל. וזה גם קורה בדרך כלל אחרי תקופה מסויימת שנותנים למאמן צ'אנס. במקרה של בלאט, ספק אם היו פה באמת שיקולים מקצועיים. אבל זאת לא הנקודה.
הנקודה היא שכל עם ישראל מבואס. למה בעצם? למה אנחנו כל כך מתבאסים מזה שפיטרו מאמן יהודי שעבד תמורת שכר מכובד מאוד במשרה קשה ותובענית, כאשר הוא מייצג למעשה את עצמו ולא את המדינה? למה אנחנו חשים צורך להביע את האכזבה שלנו באינסטגרם של לברון (ועוד בעברית), כאילו פיטרו את אבא שלנו מקליבלנד? למה אנחנו בטוחים שלברון והנהלת קליבלנד בעטו לעם ישראל בביצים?
צילום מסך מתוך אינסטגרם
ובכן התשובה מורכבת, אבל בגדול אנחנו עם שלוקח ללב. כאלה אנחנו. אנחנו אוהבים לאהוב את הגיבורים שלנו. במיוחד בזירה הספורטיבית, שם אין לנו מי יודע במה להתפאר. אנחנו האמא היהודייה שכל גיבור ספורטיבי הוא הבן שלה. והוא ישות על מופלאה שאי-אפשר שלא לאהוב אותו. וכל מי שמעז לומר אחרת נתקל בציפורייה השלופות. זה שדיוויד הוא גם אדם נחמד, אישיות אדירה ומאמן מצויין רק מחזק את הסנטימנט העממי אליו. הוא התמצית של כל מה שטוב בעם שלנו. הוא העם. הוא מייצג את איך שאנחנו רוצים שיראו אותנו.
עם הספר? צילום מסך מתוך אינסטגרם
אנחנו עם שרגיל שמטנפים אותו בהקשרים פולטיים ומדיניים. רגיל שכל המי ומה מטיפים לו מוסר ועושה לו "נו נו נו" עם האצבע. לכן, אנחנו כמהים לקצת תשומת לב חיובית. הבמה הספורטיבית היא האולטימטיבית, כי שם אנחנו תמיד אנדרדוג. ודייויד היה האנדרדוג המושלם. עצם זה שהוא הגיע מאירופה, יהיו הישגיו גדולים ככל שיהיו, ישר למשרת מאמן באן-בי-איי זאת כבר סנסציה ברמה בינלאומית. והוא בכלל היה צריך לאמן קבוצה נטולת כוכבים וכל הישג שהיה מביא היה מתקבל בברכה מתוך ראיה של בניית קבוצה לטווח הארוך.
ואז הנחיתו עליו את לברון ג'יימס עם טונה וחצי של אגו וגם את קווין לאב שגם לו לא חסר. ופתאום נוצרו ציפיות. אבל הוא עמד מול זה בגבורה, אפילו שלספקנים שבינינו זה נראה גדול עליו. בסופו של דבר, גם מאמן הכי טוב לא יכול לנצח בכל המלחמות ודיוויד הפסיד את המלחמה שלו מול לברון ותומכיו (אפילו שבאופן רשמי יש תירוצים עילגים כאלה ואחרים לפיטורים). אבל גם כאן, למה זה כל כך מעצבן אותנו?
ובכן, אם יש עוד משהו שהעם שלנו רגיש אליו זה חוסר צדק. תקראו לזה רגשי נחיתות, הסטוריה, קטנוניות. זה לא משנה. תזכרו, אנחנו אמא יהודייה. והבן שלנו פוטר למעשה ללא הצדקה. מילא הוא היה ממש גרוע, היה מפסיד על ימין ועל שמאל. אז אני בטוח שלא היתה קמה סערה כזאת. אבל בנסיבות הנוכחיות, זה פשוט לא פייר. ואנחנו לא אוהבים כשזה "לא פייר". בגלל זה לעם מפריע מה ש"שוברים שתיקה" עושים. כי מה שאחוז קטן מהלוחמים עושים זה לא פייר לרוב המוחץ של הלוחמים שמקריבים את הבטחון שלהם, כדי לעמוד בפקודות.
"טל ואביעד" ברדיו 99 בחרו הבוקר להתמקד בזה ש"שכל אייטם חדשותי היום מחולק לבעדנו ונגדנו", כולל הפיטורים של בלאט. אני בוחר להתמקד בזה שאנחנו עם שאכפת לו. אפילו שאנחנו לא רואים אגורה שחוקה מהמיליונים של בלאט וגם לא סנט מהפיצויים שיקבל. וכל עוד אנחנו עם שאכפת לו אנחנו על המפה ונישאר על המפה.
תמונה ראשית: Erik Drost
//מיכה גילין
הפוסט דיוויד מלך ישראל, אבל רק בישראל הופיע ראשון במה וזה