אני לא איש של תל אביב! כל הענין של מסיבות, העיר שלא ישנה, אורות הניאון, חניות 24. אף פעם לא הרגיש לי אני או חלק מהמדינה שאני חי בה, תמיד הרגשתי בה כמו בפלנטה אחרת. האם זה חלק מהבעיה הפוסט-מודרנית שאדם יכול להרגיש זר בתוך ביתו? את האמת שאני יודע שאני לא יודע (פוסט-מודרניות אמרנו כבר), אבל מה שאני כן יודע שהיו שני לילות ששינו לי את ההרגשה על/ב- תל אביב. יותר נכון, הלילה השני הגביר את עוצמת הלילה הראשון.
והימים ימי מבצע עמוד-ענן. יום חמישי בערב עמדתי בתחנה מרכזית בירושלים מחפש אוטבוס לבית – בפתח תקוה. האוטבוס היחיד שהיה נסע לתל-אביב, מכירים את המשפט: ״הבעיות אותן בעיות רק בווריאציות שונות״ (לא?! אתם יודעים למה?! כי המצאתי אותו במיוחד לצורך הפוסט הזה.) מצאתי את עצמי בתחנה המרכזית בתל-אביב מחפש שוב פעם אוטובוס.
המגזין
שכחתי יש משהו שאני ממש אוהב בתל אביב, הים! לכן החלטתי לקחת אוטבוס לשבת טיפה על החוף (כמה בנאלי לכתוב את זה) אבל שוב פעם אותה ניצבתי בפני האויב המושבע שלי ״אוטבוסים״. לכן התחלתי לשוטט בעזרת האינטואיציה לכיון הים. השקט, אורות הניאון שלאט לאט, הפיצוציות שנסגרות, הברים הריקים הכל היה כל כך סוריאליסטי. העיר-שלא-ישנה תפסה תנומה קצרה. אני לא זוכר אם שמעתי את השיר של שני בחורי-ישיבה-אמריקים או שאני מעדיף לזכור ששמעתי את השיר של סימון וגרפונקל "The sound of silence", אבל מה שבטוח שזה הגדיר את האוירה.
הלילה השני אחרי שבוע של לימודים אינטנסיבים, והפתירת של תרגלי מתמטיקה עד דקה לפני שבת, והקבלת פנים הוירטואלית הממש חמה שקיבלתי מהעורך, הכותבים, ומנהלות האתר maVeze. החלטתי שאסע במיוחד למסיבת השקת המגזין maVeze?! to go גם לצורך טעינת כוחות לקראת השבוע הקרוב, וגם כדי להכיר אותם. מה שהתפלאתי לגלות הוא שמאחורי אורות הניאון, העיר שלא ישנה… נמצאים אנשים שהם יותר כמוני מאשר שונים ממני. הכי חשוב לא הרגשתי זר, ויותר מהכל למה אי פעם הרגשתי אחרת?!
מסיבת השקת המגזין של מה זה!
כשיצאתי מהמסיבה בדרך לחפש אוטבוס לתחנה מרכזית הישנה, שוב פעם לא היו אוטבוסים (דפוסי חיים), עקב ערב לזכרו ראש הממשלה יציק רבין שנרצח על רקע ״הבדלים״. גרם לי לחשוב אולי הפתרון לכל הבעיות של הדור שלנו הוא להשקיע טיפה נסיון לחפש מה נמצא מעבר לאורות הבוהקים, ולמצוא את השקט שבתוך הרעש. והבנתי שאני לא יכול לפסול את האחר בלי לפסול חלק גדול מעצמי.
תודה לכם על חוויה מדהימה.
// יהודה אלדר