אני חולה על מוזיקה, ואני חולה על הופעות. וזאת הסיבה שזו השנה הרביעית בה אני הולך לאינדינגב. כמו בכל שנה נסענו אל הפסטיבל באוטו קטן מפוצץ בציוד ובאנרגיות חיוביות. השנה בחרנו בגישת ה – “בואו נבוא מצומצם וקומפקטי, אבל עם קלאס” אז הבאנו צידנית אחת מלאה בבירות, נקניקים וחומוס. חלב עמיד, בקבוק וויסקי פק”ל קפה וגזיבו(!).
הגענו למצפה גבולות בסביבות השעה ארבע והווסטים הזוהרים עם הסטיקלייטים בידיים הכווינו אותנו לחנות רחוק. רחוק מאד. רחוק מדי. וזה היה אחד השיקולים שלנו ל”בואו נבוא מצומצם וקומפקטי”. פשוט לא היינו בנויים להליכה הזאת, אורכה כאורך יציאת מצריים, עם כל הציוד על גבנו. שלוש נגלות. השנה זו הייתה נגלה אחת בכיף.
התמקמנו במהירות והלכנו לאסוף את הכרטיסים, מהרגעים האלה שאני מצטער ששם המשפחה שלי מתחיל באות ל’ הפופולרית ואני נשאר תקוע בתור של שעה וחצי עם כל ה”לוי” שמסביבי.
ההופעה הראשונה שראינו ונורא חיכיתי לה היא של garden city movment שחבר טוב שלי הוא אחד מחברי הלהקה. הקהל היה בראש הנכון להופעה, הערב רק ירד ואנשים היו רעבים למוזיקה טובה שתפתח להם את הפסטיבל בחיוב ותכניס אותם לוויב. וכך היה, הקהל קיבל מנה של מוזיקה אלקטרונית עם סאונד מעולה שנותן הרגשה אמיתית של חו”ל. מיד לאחר ההופעה חזרנו למאהל לארוחת ערב הום מייד, שכל אחד הביא את המנה המנצחת שלו. כי בכל זאת, קשה לעמוד בשניצלים שלי.
בשעה 23:15 עלו על במת הקוף הקולקטיב, אחת מהלהקות הישראליות האהובות עליי. ההופעה שלהם קצת איכזה אותי, כי אני יודע כמה הם טובים. הרגיש לי שהסאונד חלש מדי. אולי בגלל שהם היו הלהקה הגדולה הראשונה שמופיעה על הבמה ואנשי הסאונד עוד לא נסגרו על הכל. דבר נוסף שהיה מוזר זה שהגיטריסט של הלהקה לא הופיע, דבר שהתברר בימים האחרונים בכך שהוא לא לוקח חלק בלהקה יותר. חבל.
מיד אחריהם עלה ה-MAIN EVENT של הערב ושל הפסטיבל כולו, ברי סחרוף. עטוף בסוללת אול סטארס של נגנים, עלה ברי בן ה-57 והקפיץ את כל באי הפסטיבל יותר טוב מכל ילד אנרגטי שעלה על הבמה בשלושת הימים הללו. כמה יופי. חיים אוליאל ולהקת שפתיים עלו ביום שישי בשעה 13:00 והרעידו את המדבר. כל כך חיכיתי להופעה הזו, כי לאחרונה בבר בו אני עובד הם רצים חזק בפלייליסט והם לא איכזבו. אוליאל הוא זמר מדהים עם הרבה שירים מוכרים ושמחים, ומסתבר שהוא גם גיטריסט מדהים, לא אחד ולא שניים אמרו: ”בואנה, הוא מנגן כמו סנטנה”. אהלן וסאהלן!
ברי (מתוך עמוד הפייסבוק של ברי סחרוף)
ההופעה של the angelcy התפקששה למרבה הצער עקב בעיות במוניטורים, שפשוט הרסו להם את ההופעה והוציאו אותם מריכוז לחלוטין. גם הלהקה וגם הקהל יודעים כמה הפסטיבל הזה יקר ללהקה כי בעצם לפני שלוש שנים החלה הפריצה שלהם פה בפסטיבל. חבל, כי באמת לא הגיע להם, אבל אין מה לעשות דברים כאלה קורים ועוד יקרו. רותם בר אור, סולן הלהקה, הוא אחד הקולות המעניינים שיצאו מפה בשנים האחרונות, ואני לא יודע להסביר את זה, אבל באמת יש מעליו מין הילה מלאכית כזו שבכל פעם שהוא פותח את הפה לשיר, שקט מסתורר בקהל.
ההופעה הטובה ביותר בעיניי בפסטיבל הייתה שייכת ללא ספק ל-isaiah המעולים. להקה המשבלת כלים אתניים עם רוק, פולק אמריקאי, הרבה מקוריות, יופי, עדינות ותומר ישעיהו הסולן סוחף באופן מדהים.
לסיכום, אינדינגב אף פעם לא מאכזב. אם המוזיקה לא תפגע בי, אז האווירה תהיה מדהימה או להיפך. השנה אני חושב שהמוזיקה הייתה פחות טובה מבשנים קודמות אבל זה מה שיפה בפסטיבל הזה ובמוזיקה בכלל, תמיד תהיה שנה הבאה. הופעות שחשוב לציין לטובה אבל לא הרחבתי עליהן: דני דורצ’ין, black bruises, buttering trio, tree.
// עידן לסר