השנה היא שנת 2012, בחוץ הגשם מטפטף לו באמוק על שמשת רכבו של אבא ואני עושה את דרכי חזרה מהמכללה, כשלפתע הטלפון מצלצל. "היי.. נעמה? מה שלומך? מדבר איל ממה וזה". כן, נראה שאין בלוגר באתר שלא זוכר את שיחת הטלפון שבישרה לו את התקבלותו לאתר, ובטח לא אם זה היה הדוצ'ה (AKA הדרור) שצלצל בכבודו ובעצמו.
היום זה נראה כל כך מזמן. מאז אותה שיחת טלפון הרווחתי לא מעט דברים, דברים אליהם לא הייתי מגיעה ללא האתר, או ליתר דיוק – ללא שתי בחורות אמביציוזיות ומוכשרות שהגו את הפלטפורמה שהיא Maveze. זה התחיל מקבוצת אנשים, שנהפכה לקבוצת חברים, ואותה קבוצה נהפכה לקהילה שנהפכה לגדוד בלוגרים ואולי אתה אפילו לא תזכור שמות אבל לפחות תדע שאתה מוקף באנשים טובים סביבך. ואת אלו שנהפכו לחברים אימצנו לחיקנו באופן הטבעי ביותר, כאילו זה צ'ט נענע אול אובר אגן וזה לגיטימי להתיידד עם אנשים וירטואליים.
אך זר לא יבין זאת. את כל המפגשים האינטימיים והחגיגות הגרנדיוזיות, את השיחות העמוקות ואת ההתכתבויות השטותיות. האנשים שגרמו לי לחזור לעשות יומיות לתל-אביב כאילו לא השתחררתי מעולם מהקריה. הפרגון שלהם זה מה שדוחף אותך לנסות עוד ועוד, ולרצות להשתפר. ומי חשב בכלל שאתחיל להתעסק בכתיבה כמקצוע? אז אפשר לומר שהרבה מכך בזכותם, והפעם, הנה ארבע ההמלצות השבועיות – בספיישל שנתיים ל-MaVeze:
משהו ישן
ישן הוא דבר מאוד יחסי כשמסתכלים על התקופה בה אני נמצאת באתר, אז החלטתי לצעוד במורד שביל הזיכרונות (10 נקודות למזהה הרפרנס) ולבחון את הפוסטים שהעליתי בעבר. על מה לא כתבתי? על פופ, רוק, צ'ילאאוט, אלקטרוני, היפ-הופ, בחורים, ואחר כך גם על היפ-הופ ובחורים יחד. אז אם כבר אני פותחת את הרשימה, למה לא לעשות את זה עם הפוסט הראשון שלי?
בפוסט הראשון שלי באתר, שהגיח לאוויר העולם ב-17 לדצמבר 2012, סיפרתי על היום בו גיליתי שלאקס שלי יש חברה חדשה. הו כן, האימה! בדיעבד, סוף העולם טרם הגיע אך לקח חשוב מאוד נלמד בסופו וזה שהיפ-הופ מצליח לרומם את מצב רוחי פלאים, ואף למנוע בחילות נסיעה קשות (אבל זה כבר שייך לפוסט אחר).
ואם כבר פותחים פוסט סיכום שנתיים למה וזה, ופותחים עם שיר סרסורים – למה לא לעשות את זה עם ריהאנה? אולי כי לכלכתי עליה קשות בפוסט נוסף בו דיברתי על הכוח הנשי וכמה שהיא מבזה אותו, אך מאחר ובלאו הכי הקשר שלי עם רירי בנוי מעליות וירידות, החלטתי לשם שינוי לפרגן עם אחד השירים שאני יותר אוהבת להרים לצליליהם: Pour it up. כן, מוט חשפניות, לבוש חשוף ושפריצים של מים לכל אבר אבל זה שיר הגנגסטריות המושלם (ז'תומרת בעולם בו מושלם זה להצטלם לקמפיינים של מותגי אופנה כמו בלמיין), וכשאני שומעת אותו אני נכנסת לדונט-גיב-אה-פאק-מוד האהוב עליי.
משהו חדש
ג'סי וור היא ללא עוררין מלכת הפופ שלי לשנת 2013, ובחודשיו הראשונים לא היה לילה בו לא האזנתי לרפרטואר השירים שלה מהאלבום Devotion בריפיט. אתם אמנם מכירים אותה רק מהלהיט הגלגל"צי Wildest Moments, אך יש לה עוד כל כך הרבה שירים טובים שאתם לא מכירים, וזה חבל.
בפוסט שלי, איפה ג'סי? ניסיתי לתת לכם טעימה קטנה מכל הגודי-גודיז שלה אך משהו בי מנחש שלא רבים מכם בכלל טרחו להאזין לשירים (חוץ מאחותי הנאמנה שמקשיבה לכל מה שאני מעלה) ועל זה אני רק אומר – הפסד שלכם! כי תכלס היא אחת הזמרות היותר טובות ומרגשות שהגיעו מאנגליה וההפקות השונות לשיריה לוקחות אותך מרכות מלאה בסול לביטים אלקטרוניים מתוחכמים שיגרמו לך לרקוד בחדר, בחושך, לבד, במשך ארבע דקות שלמות (#עדייןטרוסטורי).
שנה אחרי, ג'סי חוזרת ובגדול עם אלבום בשם Tough Love בו היא מארחת אמנים כמו אד שירן ומיגל, ולאחר שהאזנתי לכמה שירים ממנו – זה בהחלט נשמע כמו הדבר הבא שהולך לסחוף את לילותי. שיר הנושא מתוכו הוא הסינגל הראשון והמקסים שבחרה וור להוציא, והקליפ הנלווה לו רק מזכיר לי למה אני אוהבת אותה – בחירת הפריימים, התפאורה הטבעית והסטייל העדין - הכל נופל במקום המושלם. אז תעשו לעצמכם טובה ותקשיבו לי, ולה.
משהו מושאל
זה נראה כאילו עבר רק שבוע מאז דיברתי על ההיפ-הופ לייזר של ראסטי, הדיג'יי הבריטי מגלאסגו שהוציא שיר עם אלונה ג'ורג', ותראו מה זה! הנה עבר לו שבוע והוא חוזר אלינו, רק בפינה אחרת ועם ממליץ אחר.
השבוע הגיע תורו של אורון לוי להצטרף להיכל התהילה של האנשים מהם "שאלתי" שירים, ואין ספק שהרוויח את מקומו בצדק. אם לומר את האמת אני לא ממש זוכרת איך אורון ואני נהפכנו לחברי מוזיקה, ההנחה הרווחת היא שהוא פרסם שיר טוב איפשהו והצעתי לו חברות (כזאת אני, מתחברת מוזיקלית סדרתית) ומאז אני ממלאת את מאגרי המוזיקה שלי בעזרת השירים היומיים שהוא מפרסם בנאמנות רבה יום-יום. ואם פספסתי? אתם כבר תמצאו גיבויים בצילומי מסך בפלאפון שלי.
הפעם ארגן אותי אורון עם השיר החדש של ראסטי בעוד שת"פ מצוין, ומאלונה ג'ורג' הוא עושה טרנספורמציה רצינית לעולם ההיפ-הופ עם הראפר, הדושבאג והשיניים- דני בראון. אבל אם נתעלם מכל מה שגרם לי לסלוד ממנו כבן-אדם (ורק הנימל יודע, ומי שהאזין לתוכניות של המיקסר) , כראפר הוא מצוין ונופל בדיוק למשבצת של כל החדשים בתחומו, נוסח צ'יילדיש גמבינו וצ'אנס דה ראפר, וגם בשיר עם ראסטי ויריות הלייזר שלו אני מוכנה להודות שיש בו משהו שפשוט עובד. ועכשיו כל מה שנותר לי לתהות הוא מי שיתוף הפעולה הבא והאם גם הוא יכנס לרשימה?
משהו כחול
בעברי כתבתי על הרבה אמנים שמתמחים בשירים כחולים- מיגל, טורו אי מואה, צ'ט פייקר, גארדן סיטי מובמנט ואפילו ג'סי וור הנ"ל, אך מי שמחזיק בסטנדרט משלו בקצב הוצאת שירי חדר המיטות הוא הוויקנד, זה שמצליח להפתיע בכל פעם מחדש עם ביט סקסי כזה או אחר.
וזה לא שהוא נראה כזה טוב, עם הכרבולת המוזרה על הראש והמבט הזחוח אבל אם נקשיב לקול בלבד- כן, הקול הנוגה והשרמנטי של אייבל טספיי (השם שאמא נתנה לו) עושה את העבודה. בזמן שאת שוקעת בחלומות נאיביים, כשברקע מתנגנים להם צלילי R&B אלקטרוניים הנגועים בקורטוב היפ-הופ ושליכטת סול, את בכלל לא שמה לב לחצי מהדברים שטספיי ממלמל לו שם מתחת לשפה, וזה כבר בהחלט עניין אחר.
אז עכשיו הביאו פמליית דושבאגים, מעין נורות אזהרה שיזכירו לך לא ליפול בקסמם בצורת טיי דולה סיין ו-וויז קאליפה (זה שלא צריך דוש בשביל להיות דושבאג), אך אם את חובבת הז'אנר כמוני – גם אם הם יבואו ויזרקו עליך את הנורות את לא תשימי לב. הכל כל כך נעים מסביבך שכבר הספקת לשכוח ואת רק רוצה להתייחד עם כל הפלייליסט מהאלבום. אז אמנם Often הוא השיר הכי חדש שלו, אבל לכבוד השנתיים אני חורגת מהכללים ומפנקת.
מזל טוב MaVeze! מגיעים לכם את כל השירים הטובים בעולם ואף יותר. תודה על הכל.
//נעמה ברקן