בכל תחילת חודש, לאחר ש"תולעת סרטים" עולה למה וזה, אני חש איזו קלילות ומשב רוח רענן באוויר. לא כי הפוסט עלה לאוויר העולם. אוויר אחר, דומה לאחד שמעופף סביבנו בחילופי עונות. אוויר של התחלות חדשות. אוויר שמזכיר לי שחודש חדש אומר חודש בו אצפה בסרטים עליהם אמליץ בחודש הבא. אבל אינני יכול לדעת שאוהב סרט בוודאות מראש, ולכן אני "חייב" לצפות בכמות מספקת של סרטים בכדי שיהיו לפחות 3-4 באמת טובים. מסכן שכמותי P-:
לכשהגעתי למחצית חודש מרץ, עקב עומסים, בקושי ראיתי שני סרטים. סרטים סבבה לגמרי ('רד' ו- 'דלתות מסתובבות'), אבל לא סרטים שאני אומר לעצמי "עליהם אמליץ בפוסט הבא!". וגם כשמצאתי קצת זמן פנוי, היה מדובר בחצי שעה פה חצי שעה שם. לא רואים סרט בחלקים. מזל שיש גם סדרות טובות.
בטלוויזיה – לואי
את שתי העונות הראשונות של הסדרה הגאונית הזו ראיתי לפני קצת יותר משנה. הפקתי פיילוט לסדרת טלוויזיה בעלת כמה נקודות דמיון סגנוני עם 'לואי' ונתבקשתי לצפות בשניים שלושה פרקים, לספוג קצת את האווירה. ספגתי שתי עונות בשבועיים.
מי שלא מכיר (איך זה יכול להיות!?) – לואיס סי.קיי; סטנדאפיסט במקום, שאת הסדרה הוא גם כותב, מפיק מביים ועורך. זו דרמה קומית המספרת על חייו כקומיקאי, גרוש ואב לשתי בנותיו. לקראת העונה הרביעית, הבאה עלינו לטובה בחודש הבא, החלטתי להשלים את העונה השלישית.
לואי זוכה בסדרה הזו למשהו שבודדים היוצרים שזוכים לה – חופש יצירתי מוחלט. בין הפרקים (למעט מקרים מיוחדים) אין כל-כך קשר, אך הצפייה, לטעמי, חייבת להיות לפי הסדר. הוא מצליח לאורך הסדרה לגעת בדברים קטנים שהם כל-כך גדולים. אותם דברים שכל אחד חווה, אבל היו מורכבים מדי להראות ו"לבזבז" עליהן פרק שלם בסדרות אחרות, והוא מציג אותם בצורה כזו שמשאירה אצלך, כצופה, תובנות ומחשבות חדשות על עצמך ועל החיים. זה, לדעתי, מה שהופך "סדרת טלוויזיה" ל"יצירה טלוויזיונית".
הנה הפתיחה של הפרק האחרון בעונה השלישית. כמו שכתבתי קודם – זו לא סדרה עלילתית. משמע אין פה ספויילר. פשוט קטע מבריק.
סרט מן העבר – אקזיסטנז
את הסרט ביים דייוויד קרוננברג. בשנים האחרונות הוא מוכר מסרטים כמו 'היסטוריה של אלימות' ו'סימנים של כבוד', שדווקא אותם עוד לא יצא לי לראות, אך אם הבנתי נכון, אקזיסטנז הוא סרט שנוגע בנושא אחר, שמאוד מעניין את קרוננברג (ואני חייב לציין שגם אותי) – היחסים שבין בני-האדם לטכנולוגיה. השלמתי החודש גם את 'הזבוב' שלו, שנוגע בכך גם כן.
הסרט מספר על עולם עתידני בו משחקי מחשב הגיעו לרמה כה גבוהה שפלטפורמות המשחק מאפשרות למי שמשתמש בהן להיכנס אל תוך מציאות מדומה ברמה שכמעט ובלתי-אפשר לדעת האם אנחנו נמצאים במשחק או במציאות. טד פייקול (אותו מגלם ג'וד לאו) פוגש את המתכנתת של אותם משחקים ונשכר להגן עליה מפני אידיאליסטים שרוצים להתנקש בה. זה מסוג הסרטים שלא רק נהנים בהם, אלא גם גורמים לך להיות צופה יותר פעיל ומעוררים חשיבה.
בקולנוע – רכבת הקרח
הסרט מספר על עולם פוסט-אפוקליפטי בו כדור הארץ קפא. הניצולים היחידים הם נוסעי רכבת, שנוסעת סביב כדור הארץ ומקיפה את כולה תוך שנה. הרכבת בנויה, מבחינה סוציואקונומית, ע"פ מעמדות; העשירים חיים בקרונות הקדמיים ובעלי איכות חיים גבוהה, בעוד העניים נאלצים לחיות בחיים-לא חיים בקרון האחרון, וכך, כמו כל מחאה חברתית, אותם נוסעי "קרון העבדים", מעוניינים לשנות את המצב מלמטה ויוצאים למלחמת מעמדות, אל עבר ראש הרכבת.
מה שיפה בסרט, הוא שהסרט מצליח לא ליפול אל המקום בו רוב הסרטים בעלי התקציב הגבוה נופלים אליו – לא לוקחים סיכונים כשהתקציב כה גבוה. לבמאי הנועז והשאפתן, שגם לי לא יצא לראות עבודות קודמים שלו, יצא כאן סרט עשוי טוב, מותח, עם כמה סצנות אקשן מגניבות ביותר ועם התקציב שמגיע לו. ואין דרך טובה יותר לחוות את תחושת חוסר האונים שבהימצאות ברכבת, חוסר האפשרות לצאת והאפלה שמתלווה לו לא פעם, מאשר לשבת בכיסא בית הקולנוע, בין מלא אנשים, וכמו פולניות טובות – בחושך.
נתראה בחודש הבא עם המלצות חדשות לסרטים לאו דווקא חדשים.
עד אז – אחלה חודש וחג שמח.
// יניב חפץ