מחול הוא חופש התנועה. היופי שבו הוא שפתוח לאינטרפרטציה של כולם ואין פרשנות אחת נכונה. עם סגנונות ריקוד רבים ומגוונים, המשותף לכל זרמי המחול הוא שהם נובעים ממסירות, התמדה, יצירה ודמיון. הצופה במחול זוכה לגלות בתמורה את מנגנוני החיבור בין העולם הפנימי לחלל הפיזי, דרך גופו של הרקדן.
היה לי העונג לצפות במופע המחול של להקת "Introdans" מהולנד. 16 מחברי הלהקה ביקרו זו הפעם השנייה בארץ במסגרת סדרת המחול העשירה שהביא לנו היכל אמנויות הבמה בהרצליה. סוג הבלט הוא ניאו קלאסי - משוחרר יותר לכיוון המודרני אך עדיין נוצר את האידאליים האסתטיים של התנועות הקלאסיות.
אינטרודנס הוקמה לפני 40 שנה ומשנות התשעים הוכרה כאחת הלהקות הלאומיות של הולנד. כשגרירה אירופית מהטובות בעולם יש לה רפרטואר של מחול משובח שמבוסס על ניסיונם של רקדנים ללא דופי ואליטה של כוריאוגרפים. הלהקה הענקית מורכבת מחטיבת נוער וחטיבת בוגרים ומרבה להשתמש בתיאטרליות, אביזרים, תלבושות ותפאורה ייחודיים.
ההופעה בארץ סיפקה לקט מתון יחסית מיצירותיה. הפרטיטה השלמה של המופע סיפקה לדעתי קולקציה לא אחידה, אך כמו בכל ארוחה מפוארת תהיינה כמה מנות ערבות יותר וכמה פחות.
היצירה שפתחה את ההופעה היתה "משיח, Messiah" (אד ווב) – זוהי מסה כבדה באורך 38 דקות, שמתקיימת על הבמה ברדוקציה כזו או אחרת משנת 1988. מוסיקת הרקע תואמת בשמה – "משיח" של המלחין הגרמני גאורג פרידריך הנדל (אתם מכירים אותו מ"הללויה"). באורטוריה קטעי שירה ווקאליים בסגנון בארוקי אופייני שדנים בחיים ומוות. זה קטע שקשה לעמוד על טיבו. משמעותו הגלויה היא דתית ועל פניו הוא דן בדוקטרינה הנוצרית. שמלות שחורות בגזרות 'ארט דקט' יפייפיות עוררו בי התפעלות (ורצון ללבוש אותם בעצמי) והגברים במכנס שחור וטורסו עירום, אולי כרפרנס למשמעות הדתית בקטע. המוטיב המרכזי הוא ניגודיות – יחסי כוחות בין החיים שפה והעולם שמעבר (בעזרת התפאורה והתאורה), בין חוזק וחולשה (בעזרת הרקדנים) ובין שחור ללבן (בעזרת התלבושות). התנועות הדינאמיות בין צוותי הזכרים לנשים מקרבות ומרחיקות אותם האחד מהשנייה כמו גלים שמתישים לאחר זמן גם את הצופים בפעולה הסוחפת – אוספת את הגוף אל הבמה וזורקת אותו בחזרה אל הקהל. סימן ההיכר של היצירה הוא חצאיות לבנות וארוכות המתחילות בחזה ויורדות עד הרצפה. הרקדנים מנופפים בבד הלבן בתנועות מעגליות של זרימה, ויוצרים מראה מהפנט של עלי כותרת לבנים ורעננים, או גלי ים מוקצפים שמנקים את החלל. כקונטרסט לרקדנים האחרים לבושי השחור התוצאה מרהיבה. מסך "פרגמנט" חצי שקוף מחלק את הבמה ויוצר משחק צללים בין "המלאכים" בלבן לבין "הגשמיים" בשחור שנעלמים באפקט המיראג' של המחיצה.
במחשבה שנייה התנועה הסיבובית הזורמת הזכירה לי יותר מכל את המחול הסופי של הדרווישים – Whirling והמסר הרוחני של הקטע מותאם לכך גם כן.
לאחר ההפסקה קצרה עלה הקטע "כוכב נופל, Fugaz" (גאיטנו סוטו) - דואט כפול שמעביר מסר על אלימות בין בני זוג. האישה נתמכת ונשענת על הגבר, הוא מוליכה קדימה רק בשביל לנטוש אותה ולדרוך עליה בהמשך (תרתי משמע). הוא מרסן אותה בחיבוק, לוכד וסותם את פיה בתנועות חניקה. היא מתכווצת בניסיון נואש לחלץ אותו מעליה ונותרת חבוטה על הרצפה. האלגנטיות והרומנטיות שבריקוד הן כסות צינית לקשיים החבויים האמיתיים.
"מעבר, Passage" (טון ויגרס) – היה פחות לטעמי אך הציג את הדיסציפלינה הניאו קלאסית במיטבה – מנחי גוף שמשלבים נוקשות עם עידון, איפוק ושליטה, תנועות מפרקים רחבות, עמידות פתוחות וסגורות לסירוגין, קפיצות פיסוק, גב וצוואר מוארכים, שפע פויינטים ופלקסים ותרגילים מודרניים כמו אשליית הילוך איטי או "הליכות ירח" בסגנון בָלֵטִי.
"מות הברבור, The Dying Swan" (מאורו דה קנדיה) – המוסיקה המרגשת של הצ'לו מציגה את סיפורו של הברבור הגווע. סולו של מארק בוג'אנדר בעל הגוף המושלם מואר בתאורה שוטפת שמדגישה כל קפל ושריר במתאר שלו. נע בתנועות שבורות ומקוטעות, מאריך ומקטין ברך ואמה, זז כפעימה שבורה, כאפרוח שזה עתה בקע מקליפתו אך לא יזכה לצאת אל העולם ולפרוש כנף.
"אובדן הגוף, Cor Perdut" (נאצ'ו דואטו) – דואט חושני ופראי, תאורה חמה ואדומה עם מוסיקה מרוקנית ומפולפלת. הריקוד מזכיר אמנות לחימה. זהו מקטע מעניין אך לא התאים לדעתי לשאר קטעי הערב.
"הוויכוח Debat" (טון ויגרס) – ריקוד מעורר, מקפיץ והומוריסטי. שואו-דאון בסגנון בוליווד וג'אז: הבנים מול הבנות. דיז'סטיף מצוין לסיום ההופעה. כבר השאיר לי תיאבון להופעה הבאה!
מופעי המחול המומלצים העתידיים: "אגם הברבורים, Swan Lake" בבימוי וכוראוגרפיה של מת'יו בורן - 3-10/6/14 בבית האופרה בת"א, והמופע "MayB" של להקת מאגי מארן (צרפת) 2-3/5/14.
//דנה קאי