מאז גיל צעיר המוזיקה הייתה התשוקה שלי, מה שמניע אותי ומה שאני לא יכול בלעדיו. אני לא חושב שזכור לי יום, מאז שאני זוכר את עצמי שעבר בלי לפחות שיר אחד. כמו סם ממכר, אני פשוט לא יכול להיגמל מההתמכרות הזאת. יש משהו באספקטים השונים של המוזיקה שתמיד יודע למצוא את הפינה הנדרשת ביום שלי ולמלא אותה בהתאמת פאול מושלמת.
במידה ואני מדוכדך תמיד יודע לבוא השיר בעל המילים המושלמות ולהפוך את כל היום, במידה ואני עצבני אני ״יורד״ על איזה מטאל חריף שממריץ את האדרנלין ובמידה ומוזה היא שחיפשתי תמיד אפשר להניח את הדעת עם קלאסיקות דוגמת סינטרה.
במהלך השנים התפתחה ציפיתי לפתח טעם ברור, הרי אני יודע בדיוק מה אני אוהב לאכול או את סוג ההומור שאני נהנה ממנו. משום מה מוזיקאלית אינני מצליח להינעל על כיוון, פשוט שומע הכל, מכל הבא ליד, שיהיה מעניין ושיהיה יצירתי, אני כבר אמצע לו מגירה מתאימה במוח שלי.
חשוב שתבינו שעברתי בחיים הדי קצרים שלי כל כך הרבה גלגולים מוזיקאלים, מילד רוק שחונך על ערכי הביטלס, קווין ופינק פלויד, לנער שהיה מדקלם טקסטים שלמים של טובי הראפרים שהעולם ידע, כנו טופאק, ביגי, וראן די מ סי ולא כמו הדראק (אופס… התכוונתי דרייק) שיש היום. אחרי שנים של תקלוט מוזיקה שחורה נכנסתי לעולם הסלסה וכל הגיוון המוזיקלי האדיר שלה, שלא לדבר על השנה האחרונה שסגנון הדאב-סטפ ממלא לי את הלו״ז.
לאחרונה נוצר בי דחף אדיר לחלוק את המוזיקה שלי עם העולם, אני יכול להשליך את זה לכתיבה והמדיה שאני עוסק בה כרגע. הפלטפורמה של הכתיבה כל כך זמינה ומגיעה לכמות בלתי נגמרת של עיניים שאי השימוש בה ל״פרסום״ ו״שיווק״ המוזיקה האהובה שלי יהיה פשוט בזבוז. אבל לצערי נתקלתי במהלך הכתיבה במחסום לא צפוי שמדיר שינה מעיניי כאשר אני צריך לעלות תוכן חדש ומוזיקאלי.
גיליתי שלא כל אחד שומע במוזיקה את מה שאני שומע, אולי מוזר לקריאה אבל נכון הלכה למעשה. בעוד אני יכול לחפור עד לסין על השילוב בכלים טבעיים שמנפחים את הצליל, על הרמוניה והקלטות כפולות או משולשות שגורמות לקול להישמע מיוחד, רוב האנשים פשוט מגיבים ב״תפסיק לחפור״! הדבר כה מתסכל, כאילו שמו לי פילטר על הפה ואמרו לי ״מעכשיו מילים פשוטות בבקשה״, אבל אני לא רוצה! רוצה להסביר, לנתח, לפרט… תנו לי!
אבל אני לא מוותר וכמו לוחם צדק ימשיך לנסות ולהעשיר את האוזן שלכם. הפעם ברצוני להביא לכם צליל יחודי שלפי דעתי מגדיר את המציאות מחדש. אחד הטרנדים העולמיים היום במוזיקה הוא סינון האקאפלה, כאשר למי שלא מכיר מדובר במוזיקה אשר נעשית ללא כלים, הכל נעשה בעזרת אפקטים קוליים שהפה (לעיתים עוד חלקים בגוף) מפיק. קיימות דוגמאות רבות היום לתופעות יוטיוב אשר התפרסמו כתוצאה מקליפים של קאברים ואף בשנה שעברה עלה סרט אשר מדבר על הסגנון.
מעל כולם היום עומדת חמישיית זמרים שהצטרפה מכל פינות ארה״ב והרכיבה את ״פנטאטוניקס״, חמישיה מוכשרת שעושה דברים שדורשים שפשוף עיניים רציני על מנת להאמין. קודם כל השם, השם הוא ההגדרה לשירה בחמש קולות, כאשר רוב הציבור מכיר רק את הסולו, הדואט והטריו (טריאומף). המורכבות של שירה בחמש קולות כאשר כל אחד שר בסולם שלו והכל מתחבר להרמוניה מושלמת הוא קשה לתפיסה, תוסיפו לזה שאחד אמור לספק את הקצב בעזרת ביטבוקס ועוד אחד אמור לעבות את כל השיר עם צליל הבאס ותקבלו פנטזיה מלודית מושלמת. אבל מעל הכל ולפי דעתי מה שמייחד את פנטאטוניקס הוא סגנון הגישה שלהם לשירים, כל אחד מחברי הלהקה מביא את ההשפעות המוזיקליות הייחודיות שלו וכל שיר מקבל אלמנטים שונים של רוק, פופ, רגאיי, דאנסהול, דאב-סטפ ואף מוזיקה קלאסית.
ההצלחה ניכרת, שכן ההרכב זכה בתחרות בארה״ב למופעי אקאפלה בלבד (הוכחה כמה הסגנון הזה תפס), קיבל חוזה הקלטות והיום אף הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית האמריקאית ומופיע בסיבוב הופעות עולמי.
ההמלצה שלי, במידה תרצו היא תוך כדי השמיעה שלהם תנסו להתחבר לצליל אחד, משהו שנשמע כמו גיטרה, או פסנתר, או תוף תוך כדי שאתם מזכירים לעצמכם שוב ושוב שאין אף כלי נגינה אמיתי בתוך התהליך. בנימה אישית, שמעו מוזיקה ותנסו לחפור בה קצת, מי יודע איזה אוצר תמצאו!
//אלכס מילוש