זה אמנם יושב אצלי בראש כבר לא מעט זמן, אבל ביום שישי האחרון היה הקש ששבר אותי, כשישבתי עם אמא שלי לראות את 'ארץ נהדרת'. עם סוף המערכון על 'חמישיית סיאליס' אמא שלי שאלה אם באמת ככה נראות תכניות הילדים היום – והתשובה העצובה הייתה 'כן'.
"זה גם מה שאתה ראית?"
"לא, זה לא מה שהיה כשאני הייתי קטן."
"מה היה אז?"
"זה היה אחרת. השקיעו בנו."
והאמת – כן. פעם היה כאן אחרת. להגיד לכם שכל שטות שהראו בטלוויזיה הייתה יצירת מופת? להגיד שכל משפט שאמרו עודד מנשה או מיכל ינאי צוטט על ידינו במשך ימים ושבועות? לא. אבל היחס היה שונה. אז ניסו להתאים את התכנים לצופים, כנראה כי ידעו שעוד יש לנו לאן לברוח. היום זה אחרת. היום כבר אף לא זוכר שיש לו לאן לברוח, ואפשר כבר להתאים את הצופים לתכנים – אבל לא רק בערוצי הילדים. תדליקו את הטלוויזיה. מה אתם רואים? כן, סביר להניח שריאלטי. כבר אי אפשר לכתוב שז'אנר הריאלטי צובר תאוצה – ז'אנר הריאלטי מכיל את כל לוח השידורים הקיים – זה, יחד עם שידורים חוזרים של תכניות בישול שמתקיימות כולן באותו מטבח, ודברים שרק אבא שלי רואה בערוץ הראשון.
הבעיה הזו היא בדיוק הבעיה שלנו, של כולנו. יושבים להם בבית, מול המרקע, אנשים נבובים שצורכים 'בידור' ברמה כל כך ירודה, עד שהשלב הבא בחוסר התחכום הקיים בו הוא רגרסיה אבולוציונית, אך עם זאת הם צריכים דם על המסך. הם צריכים אקשן. הם צריכים שההוא יודח בבושת פנים כדי לספק את עצמם. הם זקוקים לכך שההיא תבכה, תתפרק מול המצלמות, רק כדי לחוש במשהו. יושבים להם אנשים בסלון ומחוברים לאינפוזיית רגשות דרך השלט-הרחוק. ולאלו מכם שטוענים שזו התמכרות – לא, זה לא המצב. הם כבר לא מכורים. אלו אנשים שאיבדו את היכולת לעכל ולעבד את הרגשות המורכבים של חיי היום-יום, עד כדי כך שהם מקבלים אותם כעת במנות קצובות של חצי-שעה עד ארבעים דקות.
ואיך הגענו לכאן? כל התופעה הזו היא תוצאה של ויתור עצמי של כולנו. הניסיון למצוא את 'המכנה המשותף הגדול ביותר' עבור כל פלגי האוכלוסייה גרר מצב שבו כולם מובלים אחרי אלו שלא מסוגלים להתמודד, או לא רוצים להתמודד, עם משהו קצת יותר מתכניות ברמה כל כך נמוכה, עד שהן מגיעות עם הסברים של המתמודדים עצמם בגוף התכנית. במקום לנסות ולהתמודד עם הגיוון הקיים באוכלוסייה, החלטנו כולנו לוותר ולקבל את הרף הנמוך. זה בדיוק כמו להכריח את כל תלמידי התיכון ללמוד שלוש יחידות מתמטיקה, רק בגלל שחלק מהשכבה לא מסוגל ליותר מזה. כשהייתי קטן יותר, אבא שלי סיפר שפעם תלמידי בית-הספר אצלנו היו בין המובילים בעולם במתמטיקה, והיום אף-אחד כבר לא סופר אותנו. ואיך ייתכן אחרת, כאשר במקום לקבל אוכל למחשבה אנחנו מקבלים רק מנה-חמה ושניצלים למיקרו?
ואנחנו נשארים עם השאלה המפחידה 'לאן מכאן?' הרי התרגלנו כבר לתוכניות שלא דורשות מאתנו לחשוב. התרגלנו כבר שהכוכבים החדשים הם בדיוק אותם אנשים שעברו מולך אתמול ברחוב. הם גם בדיוק אותם אנשים שאם היית מביא לארוחה אצל ההורים, סביר להניח שהיית מכין את עצמך לכמה וכמה רגעים של מבוכה והתחמקות מהמבט הזה של אמא שאומר 'מה אתה עושה איתה?', אבל כשהם על המרקע – שם הם ראויים להערצה, רק מפני שהיו מוכנים להקריב את עצמם על מזבח הבידור המודרני לטובת חמש-עשרה דקות התהילה שלהם, שייגמרו מיד עם הפסקת הפרסומות הבאה. התרגלנו. השרירים כבר עייפים, חסרי-תחושה ומנוונים, ואיך נקום עכשיו מתוך הריקבון על הספה ונדרוש משהו שהוא קצת יותר כמו…מה? נסו לשבת ולהיזכר מה שודר בפריים-טיים של ערוץ 2 לפני עשר שנים. לפני הריאלטי. מישהו זוכר מה היה כאן קודם?
//שקד זיכלינסקי