זה כבר הפך לסוג של טקס שבועי. יום חמישי אחר הצהריים, יושב מול שוקת שבורה. או יותר נכון, על הספה הצהובה מול המחשב. אני מרגיש כמו קדירה רותחת וגועשת, ובתוכי מתבשל לו קונספט.
פיצוח, זו כנראה מילת המפתח, והאש שבי בוערת ומאיצה בי לחפש את אותו פיצוח חמקמק במקומות אחרים. אני מנסה להיות אדיב ומנחם אל עצמי, ומפליג במחשבות על מקומות רחוקים, מקומות קרובים, וכאלה שהם רחוקים וקרובים בו זמנית.
***
אין הרבה רגעים כיפיים יותר מהנסיעה השקטה במונית מתל אביב לנתב"ג, כשפתאום הסקודה הלבנה עם המונה והנהג הרעשן מתחלפת ברמת התודעה בסקודה מקבילה עם ניחוח של בריסל או אמסטרדם. טיול בעולם הרבה פעמים מתחיל כבר באווירה ובתחושה, והוא מתקיים עוד הרבה לפני שגלגלי המטוס עוזבים את הקרקע. באופן משעשע הטיול שלי במורד המדרגות מתחיל כבר מרגע העלייה למונית, וההתרגשות נמשכת עד שהמונית עוצרת, ואני יוצא ממנה מוכן לבאות, ומתרגש אל מול מורד המדרגות. מעטה של אפלוליות עוטף את הבגדים שלי כשאני יורד במדרגות למטה. אני מרגיש בנוח בתוך חולצה שחורה ומיוחדת שהגיעה בטיסה ישירה מלונדון, בירת הממלכה המאוחדת, ג'ינס שמחמיא לי ונרכש במילאנו, בירת האופנה האיטלקית, ומגפיים שנרכשו בקאסטרו, בירת הדיזנגוף סנטר. המדרגות שאני יורד בהן מלוות במין אופוריה כזו, שרק ניצחון במאבק הישרדות בן חצי שעה מול סלקטור קשוח וחסר שיער – יכול להוביל לתחושה כזו. בכל מדרגה חשוכה אני עובר תהליך קטן עם עצמי. מדרגה אחת גורמת לי לשכוח מהעולם החיצון, והבאה בתור היא ביקורת הדרכונים. המדרגות האלו נמשכות כמעט נצח, קומה ועוד קומה, אל בטן האדמה, אך הן למעשה פחות מעשרים מדרגות, שני וילונות אקוסטיים, ורדיו EPGB שמחכה לי בקצה המנהרה.
לונדון דווקא כן מחכה לי, שם למטה ברחוב שד"ל, והיא כמו מלכודת דבש, מרתף השאול, מאורת הצוף שמשאירה את תל אביב המהבילה בחוץ, ומגנה על קומץ הניצולים שזוכה לראות עיר אחרת, שמתקיימת לה באין מפריע. במיקרוקוסמוס הקטן הזה אני מקפיד לתפוס את הרויאל קורנר, הלא היא הפינה הפנימית של הבר, הרחוקה ביותר, שצופה על כל הבריאה הזו, זו שצריך לפלס את דרכנו בין ההמונים כדי לרשום אותה על שמנו בטאבו. אבל בלונדון אין טאבו, והעולם הזה שנברא מולי ומדבר שפה שמדליקה אצלי את הרצון להיטמע בתוך משהו שגדול ממני ולשאוב ממנו כל משאב שהוא מעמיד לרשותי. באנדרגראונד הקטן-גדול הזה כל חוויה הופכת למכוננת. כל שיר שמסקרן אותי וגורם לי לשלוף את הסמארטפון לאיתור שמו, כל משקה שנמזג, וכל ביקור בשירותים, למטרות טבעיות או כאלו שהשתיקה יפה להן ומלווה בחיוך – כל אחת מבגרת אותי, מעצבת אותי.
אני בתוך מין רגע כזה של עצמי, בתוך עולם של עצמי שמתקיים בתוך עולם של בריחה שמיטב אושיות הלילה בראו עבורי ועבור שכמותי. עננת עשן מקיפה אותי, ואני עוצם עיניים, ומדמיין עיר אפורה ומלאת קסם, שהכל הפוך בה. המקומיים מדברים במין מבטא מצחיק עם מילים שלפעמים נשמעות לא ברורות, היא ממותגת באופן ברור כמרכז תרבות בינלאומי, יש בה חיילים מוזרים ומיתולוגיות אורבניות. ובתוך הרגע הקטן הזה של עצמי אני נזכר שהרדיו EPGB שלי מתקיים בכלל בתל אביב, ולא בלונדון. את החשבון אני מבקש בעגת לוס-אנג'לס, נזכר בבדיחה השחוקה מספרות זולה, ומטפס בחזרה במעלה המדרגות, חוזר חזרה בגייט שמוביל מהטיסה הישירה-מדי מהית'רו אל נתב"ג.
שדרות רוטשילד נראות לי מטונפות מתמיד, אפילו שבעצם תמיד היו כאלה, ועוד בריחה שלי הגיעה אל סיומה. הינף יד, ואני כבר חושב לעצמי ששוב אהיה ספון במושבה האחורי של סקודה עם גגון צהוב, כמו מין רגע קטן ושקט כזה שמציף אותנו בכניסה לעיר אחרי היעדרות חו"ל ממושכת, רק שהפעם עוצרת לי מרצדס שמחניפה לי לאגו, ואולי הבריחה הבאה תהיה בכלל לברלין.
// יובל אורן