"blood brother" הוא סרט שאתם צריכים לראות. לא מפתיע אותי שנמשכתי לראות אותו, בתקופה שבה אני עומדת מול החלטות לא קלות, חלקן נראות לי חולמניות, רחוקות ולעיתים לא ברות השגה, כל זה בשביל שאקום כל בוקר עם חיוך ואהיה מאושרת ממה שאני עושה.
"blood brother" הוא אחד הסרטים המרגשים שראיתי לאחרונה. הוא הצחיק , העציב (עד דמעות), מילא את מאגרי התקווה שלי והפחית את התחושות המיזנטרופיות שלעיתים אני חווה.
הסרט מספר את סיפורו של רוקי, בחור אמריקאי בן 30 שמחליט לטוס לטייל בהודו, עד כאן נשמע כמו כל ישראלי אחר. הסרט לא מנדב לנו הרבה פרטים לגבי עברו של רוקי, או מה המניעים שלו לקום בוקר אחד ולצאת לטייל במזרח בגיל מאוחר יחסית, אנחנו כן מגלים בתחילת הסרט שרוקי עבר ילדות לא קלה. הוא ואחותו חוו אלימות כשהיו ילדים קטנים ומשפחתיות מעולם לא היתה שם המשחק. את מעלליו בהודו מתעד החבר הכי טוב שלו, סטיב, הבן אדם היחיד שרוקי באמת מחובר אליו בטבור ויכול להיקרא "משפחה".
מתוך אתר הסרט
רוקי יוצא לטיול ללא תוכניות מיוחדות ומגיע לבית מחסה של ילדים ואמהות חולי איידס בכפר נידח. הוא מודה שמעולם לא התחבר לילדים, אבל גם מתחבר אליהם בקלות. כשהוא מסיים את הטיול, הוא לא מוצא את עצמו ומבין שהמשפחה האמיתית שלו ואולי היחידה, נמצאת בהודו והוא מחליט לחזור לשם.
בביקור השני סטיב חוזר עם רוקי לשהייה של כמה חודשים בבית המחסה ומתעד את כל מה שלא חשבתם שתראו במקום כל כך טראגי, מקום שנאלצים לדבר עליו בשקט, כי יתר תושבי הכפר לא יודעים שגרים בניהם חולי איידס (מרבית הילדים והאימהות בהוסטל נודו אותם חברתית) – המשחקים, השירים, האופטימיות והאהבה לחיים בצל המחלה.
רוקי לוקח על עצמו את תפקיד האח, האבא והמטפל והופך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלהם. הוא מתמסר אליהם בצורה עיוורת והתייחס אליהם כילדים ולא כמחלה; הוא משחק איתם, מחבק, חובש להם את הפצעים, אוכל מהצלחת שלהם, דואג שייקחו את כדורי הקוקטייל בזמן, רץ בין בתי חולים כשצריכים לאשפז אותם וגם חווה איתם את המוות..
מתוך אתר הסרט
מצד אחד קשה להבין את רוקי. בן אדם קם, עוזב את החיים שלו ועובר לגור במדינת עולם שלישי עם חולי איידס, וואט? מצד שני גם קל להבין אותו על קם יום אחד והחליט ללכת נגד כל מה שנחשב למקובל, בגלל שמצא את הייעוד שלו. זה הרי נשמע מאוד הגיוני ללכת אחרי הייעוד שלך, לא משנה אם הוא קרוב או רחוק (לא כולנו מוצאים אותו כל כך מהר). אבל כשכבר תמצאו אותו, האם תלכו אחריו בעיניים עצומות? האם תוכלו לוותר בדרך על כל הצעה אחרת שתהיה לכם? אם זה משכורת גבוהה יותר, מקום מגורים טוב יותר.. האם תוותרו על מה שצריך בשביל האושר הפנימי שלכם? ומה אם מדובר בנתינה אין סופית לאנשים שלא קרובים אליכם, בשהייה במדינה זרה ומלחמה תמידית נגד מחלה סופנית. ואם עוד לא מצאתם את הייעוד שלכם, השאלה היא, מה אתם עושים היום בשביל עצמכם, בשביל להרגיש את הדופק מתחת לחולצה שם בסוף היום?
הסיפור של רוקי מעורר השראה כי הוא עשה את כל זה. למרות הקשיים, ההתמודדות היומיומית, התנאים הפחד והמוות, הוא החליט להישאר ולתת את כל מה שיש לו.
אמרו את זה לפניי וזאת אולי אמירה נאיבית, אבל לאחרונה התחלתי להאמין שכולנו יכולים ליצור שינוי, אפילו קטן ביותר בחיים שלנו בשביל להיות מאושרים. כשאנחנו מאושרים, זה משפיע עלינו, משפיע על הסביבה שלנו ועם האושר על הדרך, גם מגיעה המשמעות.
// טל חבושה